מקורות חברת מים בעמ נ' מ. מ. מסעדה

פסק דין

האם חייבת חברת מקורות, (להלן: "מקורות" או "העותרת"), בתשלום ארנונה עבור "בריכת רם", המצויה בתחומה המוניציפאלי של המועצה המקומית מסעדה, (להלן: "המשיבה" או "המועצה")? זוהי השאלה העומדת לדיון בעתירה שבפני.

רקע

1.בריכת רם ( או "ברכת רם") היא מקור מים המצוי בצפון מזרח רמת הגולן. בשפת האגם מחזיקה העותרת מתקני שאיבה, הכוללים מבנה ושטח קרקע, בגינם היא משלמת ארנונה למועצה המקומית מסעדה, בהיותם מצויים בתחום השיפוט של המועצה.

2.בחודש מאי 2003 שלחה המשיבה, לראשונה, דרישת תשלום ארנונה לעותרת בגין שטח בריכת רם, על פי סיווג הנכס כ"קרקע תפוסה", עבור שטח של 500,000 מ"ר. הכוונה לכל שטח המקרקעין המכוסים במים.

3.המשיבה המשיכה ושלחה דרישת תשלום ארנונה גם עבור השנים 2004 ואילך. בתגובה הגישה העותרת השגות ועררים כנגד חיובים אלו.

4.בחודש נובמבר 2010 הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, אשר צורפה כנספח א' לעתירה ולכתב התשובה לעתירה, לפיה יביאו את שאלת חיוב העותרת בתשלום ארנונה בגין שטח בריכת רם,  עבור השנים 2003 - 2011, בפני בית משפט זה, אשר יכריע בטענות המהותיות, תוך ויתור על כל הטענות הדיוניות והמקדמיות, מתוך מטרה שהשאלות המהותיות, כפי שנוסחו בהסכמה הדיונית, יוכרעו על ידי בית המשפט.

טענות הצדדים

5.טענתה העיקרית של העותרת הינה, כי היא איננה מחזיקה בשטח בריכת רם, שהינו מקור מים טבעי, המצוי בבעלות ובחזקת מדינת ישראל, לא הוקנתה לה מעולם כל זכות בבריכת רם והיא לא תפסה בה חזקה. מקורות פועלת, לפי טענתה, בהתאם להיתר שקיבלה בשנות ה - 70 מהממשל הצבאי ברמת הגולן, שהחליט על הקמת "מפעל המים בריכת רם" והעניק לה "היתרים לפעולות במים" (נספח ו' לעתירה).

6.העותרת צירפה לעתירה גם העתק התכתבות בינה ובין משרד המשפטים, בה הודיע לה הממונה על ענייני הקרקעות בפרקליטות מחוז חיפה, מר א. בר חוק, כי בעקבות חוק רמת הגולן, שטח הבריכה והמים שבה, הוא כדין כל מקור מים אחר בשטח מדינת ישראל (נספח י' לעתירה וכן ראה נספח יא').

7.העותרת טענה בעתירתה, כי מעולם לא תפסה חזקה בשטח הבריכה, לא גידרה אותה ואיננה נוהגת בה מנהג בעלים. לטענתה, מאז חקיקת חוק רמת הגולן, הסמכות לאשר תוכנית מפעל מים לבריכת רם עברה לנציב המים ולוועדת התכנון, כקבוע בסעיף 133 לחוק המים, כאשר תפיסת המקרקעין והשימוש בהם לצורך מפעל מים, מוסדרים בסעיפים 89-77 לחוק המים, תשכ"ט-1959 (להלן: "חוק המים"), וגופים אלה לא הנפיקו לעותרת כל אישור לתפוס או להחזיק את שפת הבריכה, כל שכן את שטח המים.

8.העותרת העלתה בעתירתה טענות חלופיות בנוגע לסיווג הנכס, לזכאותה להנחה בארנונה, בהתאם לסעיף 3(ב) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) ולגובה התעריף שנקבע על ידי המשיבה. בטענות אלה, לא נדרשתי להכריע, לאחר ששוכנעתי כי יש ממש בטענתה הראשונה של העותרת.

9.בתגובה לטענות העותרת, טענה המשיבה, כי אין המדובר במקור מים טבעי. לטענת המשיבה, בריכת רם הינה מאגר מים מלאכותי, אשר נוצר ע"י העותרת, לצורך מימוש תכלית מסחרית עסקית של שיווק ומכירת מים לקרקע ולאדמות חקלאיות לצורכי השקיה.

עמדתה המשיבה היא, כי העותרת מחזיקה בנכס, במובן סעיף 1 לפקודת העיריות, הבריכה מוחזקת על ידי מקורות באופן בלעדי, תוך כדי שליטה מלאה בבריכה ויכולת למנוע מכל צד אחר שימוש בבריכה. לטענתה, פעולות העותרת בנכס; השליטה בכמות המים ובמפלס המים בבריכה, העמקת והגבהת הבריכה, הצבת משאבות, רצפת בטון ועוד, מלמדת כי היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס ועל כן חלה עליה החובה בתשלום הארנונה.

דיון

10.העותרת איננה חולקת על חיובה בתשלום ארנונה עבור שטח הקרקע המוחזק על ידה על שפת בריכת רם, עליו ממוקמת תחנת השאיבה. המחלוקת שבפני נסובה אך ורק סביב שטח מקור המים, ממנו שואבת מקורות את המים.

11.אין חולק כי מדינת ישראל היא הבעלים של מקורות המים שמצויים בתחומה, כפי שנקבע בחוק המים , תשכ"ט - 1959.

12.מקורות המים הוגדרו בחוק המים באופן הבא:

"מקורות המים לענין חוק זה הם המעינות, הנחלים, הנהרות, האגמים ושאר זרמים ומקווים של מים, בין עיליים ובין תחתיים, בין טבעיים ובין מוסדרים או מותקנים, בין שהמים נובעים או זורמים או עומדים בהם תמיד או לפרקים, לרבות מי ניקוז ומי שופכין".  

13.פעולת העותרת בבריכת רם מתאפשרת מכוח היתרים שקיבלה בשנות ה - 70 מאת הממשל הצבאי ברמת הגולן, וכיום מכוח סעיף 77 לחוק המים.