מקורות חברת מים בעמ נ' מועצה מקומית ירכא

החלטה

הנתבעת העלתה בעת הגשת כתב הגנתה טענת התיישנות כללית. אין חולק כיום שאין מקום לסלק על הסף את התביעה כולה מחמת התיישנותה.

יחד עם זאת, בדיון שהתקיים ביום 12.3.13 צומצמה ומוקדה טענת ההתיישנות לחשבון חלקי מספר 1 שהוגש ביום 14.3.05 ע"ס 281,523 ₪.

אין חולק שמהתאריך שצוין לעיל ועד להגשת התביעה חלפו יותר מ-7 שנים, אין חולק כי החשבון הסופי לא התיישן.

אלא שהתובעת טוענת שמועד הגשת חשבון חלקי במסגרת חוזה שבו מוגש בסופו של יום גם חשבון סופי איננו המועד ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות.

התובעת צירפה מספר פסקי דין התומכים בטענתה.

הנתבעת לא הצליחה לצרף ולו פסק דין אחד הקובע אחרת והיא נתלית בטענה כי לא מדובר בחוזה ארוך טווח ולכן הפסיקה שצורפה ע"י התובעת איננה רלוונטית.

תמצית העובדות הרלוונטיות כפי שעולות בכתב התביעה:

1.בחודש מרץ 2005 או בסמוך לכך נחתם בין התובעת ובין הנתבעת ורשויות מקומיות נוספות הסכם לתכנון ולהקמת בריכה לאיגום מים בשטח המועצה המקומית ירכא.

2.במסגרת ההסכם התחייבה התובעת לתכנן ולהקים את הבריכה ולהקצות בה נפח למועצות המקומיות החתומות על ההסכם, ואילו המועצות המקומיות, בכללן הנתבעת, התחייבו לשלם לתובעת בגין תכנון והקמת הבריכה בהתאם לחשבוניות שיוצאו להן ע"י התובעת (להלן: "ההסכם")

עוד נכתב בהסכם בסעיף 17 שאם אחת מהמועצות לא תשלם חשבון שיוגש לה, במלואו ובמועדו, אז הסכום יישא הפרשי ריבית ופיגורים בגובה ריבית הפיגורים של החשב הכללי .

3.לטענת התובעת, היא קיימה מלוא ההתחייבויות עפ"י ההסכם והוציאה לנתבעת חשבוניות לתשלום בסכום כולל של 663,486 ₪.

יצוין שחשבון סופי הוצא ביום 21.3.07.

4.הנתבעת לא פרעה אף אחד מהחשבונות שהוצאו לה ע"י התובעת ולא שילמה כל סכום שהוא על חשבון חובה על פי ההסכם. סכום זה נושא ריבית פיגורים של החשב הכללי והגיע על יום הגשת התביעה לסכום של 1,259,784 ₪.

5.לטענת התובעת, פניות חוזרות ונשנות של התובעת אל הנתבעת נותרו ללא מענה.

דיון:

מחד גיסא, הגישה המקובלת היא שיש לפרש את דיני ההתיישנות באופן הנותן פתח לבעל דין לטעון את טענותיו המהותיות בפני בית המשפט, ובכך תשמר זכות הגישה לערכאות. מאידך גיסא, קיים אינטרס של סופיות הדיון אשר זוכה למשקל לא מבוטל עבור הצד שכנגד.

כבר נקבע שאף תחת ההנחה שיש לפרש את דיני ההתיישנות באופן מצומצם, אין בעיקרון זה בכדי לעקר אותם מתוכן ויש לעצב את פרשנות דיני ההתיישנות באופן שיעלה בקנה אחד עם לשון החוק וישרת את תכליתו. (רע"א 2006/06, ע"א 9495/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נגד כרמלה ובניה בע"מ (2012)

בענייננו, בהחלט מדובר על הסכם לטווח ארוך, ה"טווח" איננו רק פונקציה של זמן שהוא כידוע עניין יחסי, יש גם לבדוק את מהות החוזה, חוזה מורכב הכולל שלבים שונים ומועדי תשלום שונים איננו חוזה "מיידי", כך למשל, גם חוזה עם קבלן שיפוצים הכולל מספר שלבים ומספר תחנות תשלום הוא חוזה "ארוך טווח" שכן הוא לא מסתיים אחרי השלב הראשון, גם לא השני, הוא מסתיים ב"סופו" ואז מטבע הדברים נערך חשבון סופי הלוקח בחשבון את שלבי העבודה, תחנות התשלום, תוספות ושינויים, מה שולם, מה לא שולם ומדוע לא שולם (קרי טענות הדדיות של הצדדים וכיו"ב), כאשר מדובר על חוזה כזה יש לייחד את עניינו ביחס לחוזים מיידיים וכפי שנקבע ע"י כב' השופט ג'ובראן בפס"ד לעיל:

"בהקשר זה, מסכים אני לקביעת בית המשפט המחוזי כי יש לייחד את אופן החלת דיני ההתיישנות על חוזי יחס ארוכי טווח מאופן החלתם על חוזי מכר מיידיים. ברי, כי בעוד שחוזים שנכרתים ומסתיימים תוך פרק זמן קצר מאפשרים את גילוי ההפרה ובירורה בפרקי זמן קצרים, חוזי יחס מתאפיינים במערכת של הדדיות שיכולה להימשך לאורך שנים ארוכות ומושתתת על אמון. במערכת יחסים מסוג זה, ההנחה היא כי הצדדים מקיימים את חובותיהם על פי החוזה, ואין לדרוש כי בכל רגע ורגע יבחנו הצדדים לחוזה האחד את השני. משכך, בבואנו לבחון טענת התיישנות במערכת יחסים חוזית ארוכת טווח, ראוי לבחון האם בנסיבות הספציפיות היה ניתן להעלות את הטענות בדבר הפרת החוזה במהלך חיי החוזה, או שמא הצורך לבררן קם רק עם סיום חיי החוזה. במילים אחרות, אף אם עילת התביעה נוצרה במהלך חיי החוזה, יש מקום, במסגרת חוזי יחס, לפרשנות מרחיבה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות),......"