מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח'

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.4.2017 ב-ת"א 65929-06-16 (כבוד השופטתח' מאק קלמנוביץ). בפסק הדין נדחתה על הסף, מטעמי מעשה בית דין וחוסר סמכות עניינית, תביעת המערערת להצהיר על בעלותה של המשיבה 3 במקרקעין שבשכונת בקעה בירושלים, ועל זכויותיה של המערערת כחוכרת לדורות הנובעות מבעלות זו; ובתוך כך להורות על ביטול רישום הבעלות במקרקעין על שם עיריית ירושלים.

רקע עובדתי ותכנוני

2. המדובר בסכסוך בנוגע למקרקעין שברחוב יהודה בשכונת בקעה בירושלים הידועים כחלקות 152, 153, 154 בגוש 30014 (להלן:חלקה 152, חלקה 153, חלקה 154, וביחד – המקרקעין). עד לשנת 1978 הייתה החזקה במקרקעין בידי המשיבה 3 – שאז זו האחרונה החכירה אותם למערערת לתקופה של 99 שנים; והמערערת אמנם מחזיקה בהם. כיום לא נעשה במקרקעין שימוש של ממש על ידי המערערת, וככל שיש להם שימוש כלשהו, הרי זו חורשה בלב שכונת מגורים.

           כארבע שנים קודם להסכם החכירה, ביום 8.2.1974, פורסמה למתן תוקף תוכנית 1718 שאותה יזמה עיריית ירושלים, היא המשיבה 1 (להלן: העירייה), ובהתאם לתכנית יועדו המקרקעין להרחבת רחוב יהודה ולשוליים ירוקים. כן נקבע במסגרת התכנית כי המקרקעין יופקעו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה. בשנת 1979 חתמה המערערת על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת החלקות על שם העירייה ללא תמורה; ואלה אכן נרשמו על שם העירייה בשנת 1987. למען הסדר יצוין כי כך נעשה, לטענת העירייה, לאחר שהמערערת מצידה קיבלה את זכויות הבניה הנובעות מהשטחים שהועברו לידי העירייה; ואילו המערערת מצידה טוענת כי העירייה התנתה מתן היתר בניה למערערת בחלקות סמוכות, בהעברת המקרקעין על שם העירייה כאמור ללא תמורה.

3. במהלך השנים נעשו מספר שינויים בייעוד המקרקעין. בשנת 1983 פורסמה למתן תוקף תכנית המייעדת את חלקה 152 לשטח ציבורי פתוח, ואת חלקות 153 ו-154 לדרך. למעלה מעשור לאחר אישור התכנית, בשנת 1996, נתקבלה החלטה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית), בהתאם לתכנית נוספת, על שינוי ייעוד המקרקעין למגורים; אך זו בוטלה בפסק דין כפי שיובהר בהמשך. מכל מקום, על פי הודעת עדכון שהגישה העירייה במסגרת הערעור, ביום 6.9.2017 אושרה בוועדה המחוזית תכנית מתאר 242560 המייעדת את המקרקעין לשטח ציבורי פתוח – ולהקמת גן ציבורי שם.

הליכים קודמים

4. בהליכים קודמים ביקשה המערערת לתקוף את התנהלות העירייה בנוגע למקרקעין, ופסקי הדין שניתנו בנדון פורטו בפסק הדין נושא הערעור שיחד עימו הוגשה הבקשה דנן לעיכוב ביצוע. לענייננו די לומר כי בניגוד לעמדת המערערת,נקבע שהחלטת הוועדה המחוזית משנת 1996 המייעדת את המקרקעין למגורים בטלה בשל פגמים פרוצדורליים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה; ועוד נקבע כי בנסיבות אלה ייעודם של המקרקעין הוא לשטח ציבורי פתוח, בהתאם לתכניות קודמות (עת"מ (י-ם) 23/98 עו"ד ד"ר משה כהן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (26.5.1999); עת"מ (י-ם) 20/99 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' שר הפנים (8.8.2001)).

           לאחר שניתנו פסקי הדין בעניין ההיבט התכנוני של המקרקעין כנזכר לעיל, עתרה המערערת לביטול רישום הבעלות במקרקעין על שם העירייה, ולהשבת הרישום למשיבה 3 (יוער כי עתירה זו לא הוגשה לעיוני). בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירת המערערת על הסף, מן הטעמים של מעשה בית דין והיעדר סמכות עניינית (עת"מ (י-ם) 167/05 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (2.3.2005) (להלן: העתירה המנהלית). בפסק הדין הובהר כי מאחר שהסעד העיקרי שנתבקש הוא שינוי רישום הבעלות, העתירה אינה בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים. כן נקבע כי ההיבטים התכנוניים של המקרקעין נדונו במספר פסקי דין, וקיים לגביהם מעשה בית דין. ערעור שהוגש על פסק הדין לבית משפט זה נמחק בהסכמה (עע"מ 2332/05).

5. ביום 30.6.2016 עתרה בשנית המערערת לשינוי רישום הבעלות במקרקעין והחזרת זכויות החכירה למערערת – הפעם לבית המשפט המחוזי,כשעילת התביעה העיקרית הייתה כי העירייה זנחה הלכה למעשה את מטרת ההפקעה (להלן: התובענה נושא הערעור). בפסק הדין מיום 23.4.2017 שהוא נושא הערעור, דחה בית המשפט המחוזי את התובענה על הסף, כאשר גם במקרה זה נסמך פסק הדין על עילות סף של היעדר סמכות עניינית ומעשה בית דין. בית המשפט קבע כי הסעד המבוקש, ביטול הרישום על שם העירייה ורישומו מחדש על שם המשיבה 3, משמש ככסות לתובענה שרובה ככולה בענייני תכנון ובנייה; ועל כן התובענה אינה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, אלא בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים דווקא.