מקדש נ' אוחנונה ואח'

פסק דין

תביעה אשר החלה בהגשת שני שיקים לביצוע, כאשר התובע הוא הנפרע על פי השיקים. הנתבע 2 הוא מושך השיקים והנתבעים 1, 3 ו -4, חתומים כערבים על פי השיקים.

רשמת בית המשפט קיבלה ההתנגדות לביצוע שטר, וזאת לנוכח טענות הנתבעים בהתנגדות, לפיהן ניתנו השיקים להבטחת תשלום דמי שכירות עבור נכס ששכרו מהתובע, כאשר בפועל שולמו מלוא דמי השכירות על ידי אחר, אשר שכר את הנכס מהתובע במקומם.

מטעם התובע הוגש תצהירו, ממנו עולה כי ביום 12.2.2006, נחתם הסכם שכירות בינו ובין הנתבעים 1 ו – 2, על פיו שכרו הנתבעים נכס השייך לו לתקופה מיום 1.3.2006 ועד ליום 31.2.2007. במעמד חתימת ההסכם, נמסרו לידי התובע 12 שיקים על סך 900 דולר בתוספת מע"מ. השיקים נמשכו על ידי הנתבע 2 ובחתימת היסב של יתר הנתבעים, אשר חתמו גם על שטר חוב.

לטענת התובע, השוכרים שילמו את דמי השכירות עבור החודשים: מרץ, אפריל ומאי 2006 ולאחר מכן, העבירו את המושכר לשכן שלהם, אשר ניהל את העסק ושילם עבור חודש שכירות אחד. עוד טוען התובע, כי השוכרים עזבו את המושכר ללא הסכמתו והמושכר עבר לידיו של האחר, בשם שמעון, אשר טען בפניו כי אינו משלם לו דמי שכירות, הואיל והשוכרים (הנתבעים), השאירו חובות לחברת החשמל וכן בעירייה. גם אותו אחר, עזב את המושכר ובהמשך לכך, השכיר התובע את הנכס לגורם שלישי, כאשר לפי הסכם השכירות שצורף לתצהירו, תקופת השכירות החלה ביום 1.10.2006. עם זאת, דמי השכירות על פי הסכם השכירות שנחתם עם צד שלישי, היו נמוכים יותר בסך של 100 דולר ביחס לדמי השכירות על פי הסכם השכירות שנחתם בין התובע ובין הנתבעים.

לטענת התובע, הנתבעים נותרו חייבים לו 4 חודשי שכירות, וכן הפרש דמי שכירות עבור יתרת תקופת השכירות, כמו גם, בגין תשלומי חשמל, הוצאות פרסום, מקרר שנלקח מהמושכר ונזקים אחרים שנגרמו למושכר.

התובע הפקיד רק שניים מהשיקים שבהם הוא אוחז (שיקים שנרשמו למועדים: 1.6.06, 1.7.06) ולפי תצהירו יש בכוונתו להגיש תביעה נפרדת עבור שאר השיקים והנזקים שנגרמו לו.

מטעם הנתבעים הוגשו התצהירים אשר תמכו בהתנגדות לביצוע שטר. לטענת הנתבעים, הם שכרו מהתובע את הנכס, אך הוסכם כי המושכר יעמוד לרשותם 10 ימים לפני מועד תחילת השכירות, על מנת שהם ישפצו את המושכר. לגרסת הנתבעים, לאחר ששיפצו את המושכר ואף הכניסו לתוכו ציוד יקר, הוצע להם על ידי שמעון להיכנס לעסק במקומם. על פי המוסכם עם שמעון, היה עליו לשלם לתובע את דמי השכירות בעצמו לשלם להם את שווי הציוד.

טענתם המרכזית של הנתבעים היא, כי התובע הסכים להעברת המושכר לשמעון, אך דרש "דמי הסכמה", לצורך מתן הסכמתו להעברת המושכר לידיו של שמעון. בהמשך, הוריד התובע את דרישתו לסך של 5,000 ₪ ולאחר מכן, ויתר גם על סכום זה.

לפי גרסת הנתבעים, בסופו של יום חזר בו התובע מדרישותיו הכספיות והסכים ששמעון יחליף אותם וישכור את המושכר במקומם. לפיכך, הם התקשרו עם שמעון בהסכם, לפיו הוא ישלם להם עבור שווי הציוד וישכור את המושכר מהתובע. בפועל, שמעון אכן היה משלם לתובע את דמי השכירות.

הנתבעים מציינים בתצהירם, כי לאחר שסגרו את העסק ושמעון הפעיל עסק אחר באותו המקום, ואף שילם מהלך מספר חודשים את דמי השכירות ישירות לידי התובע, הודיע שמעון כי הוא מבטל את ההסכם, משום שקיבל ייעוץ דתי להפסיק את העסק.

הנתבעים הגישו תצהיר משלים, בו חזרו ביתר פירוט על מהלך הדברים, החל מחתימת הסכם השכירות מול התובע ושיפוץ המושכר על ידיהם ועד להעברת המושכר לידי שמעון, בידיעתו ובהסכמתו של התובע.

בדיון שנערך בפניי ביקשו הנתבעים לשלוח הודעת לצד שלישי נגד שמעון. לנוכח המועד בו הועלתה הבקשה ועל רקע טיבו של ההליך הנדון בתיק זה (הליך בסדר דין מהיר, בתביעת שטרית) דחיתי הבקשה.

התובע העיד ונחקר על תצהירו. בעדותו מסר התובע כי הנתבעים קיבלו את המושכר קודם למועד הנקוב בחוזה השכירות שכן לדבריהם ביקשו לנקות ולסדר. המושכר הועבר לידי הנתבעים לאחר חצי שנה מהמועד שבו שוכרים קודמים עזבו את המקום, תוך שהם משאירים נזקים שונים.

לעניין כניסתו של שמעון למקום טען התובע בעדותו, כי היה על הנתבעים לקבל את הסכמתו להעברת הנכס. עם זאת הכחיש כי דרש דמי הסכמה.

הנתבע 2 העיד כי הנתבעים שילמו לתובע דמי שכירות עבור חודש ראשון ואילו שמעון שילם לתובע על חודשיים נוספים.

הנתבע 1 העיד ונחקר בחקירה נגדית על האמור בתצהירו. לעדותו, התובע יודע על החוזה שלהם מול שמעון והחוזה היה בהסכמת התובע. לדבריו, אינו יודע מתי שמעון יצא ומה היה בין התובע לשמעון לעניין העברת דמי השכירות.

לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מעדותם ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים כפי שפורטו בסיכומים, החלטתי לקבל את התביעה.

המדובר בשיקים שנמסרו בגין תשלומי דמי שכירות של נכס אשר הושכר על ידי הנתבעים 2,1 והנתבעים 3,4 חתמו על השיקים חתימת היסב נוספת, בהמשך לחתימתם על שטר חוב וכערבים לחיובי הנתבעים 1,2 כלפי התובע.

המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלה, האם נותרו הנתבעים כחייבים על פי חוזה השכירות שנחתם בינם לבין התובע, על אף שהמושכר הועבר על ידיהם לשמעון, או שמא היתה העברת הנכס לידיו של שמעון בהסכמתו של התובע, כאשר בכך הסכים התובע לסיום מערכת יחסי השכירות בינו לבין הנתבעים.