מצעב עאטף ואח' נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.בפניי כתב תביעה (מתוקן) אשר הוגש על ידי מצעב עאטף ג'מיל עתר ואח' (להלן: "התובעים") כנגד מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת").

העובדות הצריכות לענין

2.התובע מס' 1, יליד 29.10.81, (כבן 19 שנים במועד האירוע) נפגע לדבריו ביום 30/9/00 מכדור שנורה על ידי חייל צה"ל.

בכתב התביעה נטען, כי ביום האירוע נסע התובע מביתו בכפר יאמון שבנפת שכם לכיוון מחסום אלג'למה, במטרה להגיע לעבודתו כמוסק זיתים בתוך שטח ישראל, ליד צומת גולני. לדבריו, "במטרה להגיע לעבודתו במסיק זיתים בישראל, הגיע התובע ביום 30.9.00 בשעה 10:30, או בסמוך לכך, לכביש המוביל למחסום אלג'למה, בסמוך למקום בו היה ממוקם באותה תקופה המחסום של הבטחון הלאומי הפלשתיני (להלן: "מקום הארוע")" (סע' 7 לכתב התביעה). התובע טוען, כי "במקום האירוע היה גם מעין מחסום של צה"ל, אשר היה מורכב ממספר רכבים צבאיים שחסמו את הכביש. במקום האירוע היו אנשים שהפגינו. התובע מס' 1 התלבט כיצד להמשיך בדרכו לעבודה. התובע מס' 1 עמד במרחק של למעלה מ- 20 מ' מאחרוני המפגינים. התובע מס' 1 נורה בידי חייל צה"ל שעמד במרחק של מספר עשרות מטרים מהתובע מס' 1. הכדור פגע בתובע מס' 1 בלחי השמאלי ויצא מהצוואר בין חוליות עמוד השדרה הצווארי. בטרם הירי לא נשמעה כל אזהרה או התראה מטעם מי מהחיילים הישראליים. בעת קרות אירוע הירי על התובע מס' 1, ולפניו, הוא לא עשה שום פעולה ו/או לא נטל חלק בפעולה מסוג כלשהי שיכלה להוות עילה לירי עליו" (סע' 9-12 לכתב התביעה המתוקן).

עקב פציעתו הובהל התובע לבית החולים בג'נין, ומשם הועבר בו ביום לבית החולים "רפידיה" בשכם, ומיד לאחר מכן, בו ביום הועבר לבית החולים "אל-אינג'ילי" בשכם".

3.הנתבעת מכחישה את גירסתו העובדתית של התובע באשר לאופן התרחשות האירועים, וכופרת בחבותה לפצותו בגין נזקיו.

4.בישיבת בית המשפט ביום 26.6.08 קבעתי, כי המחלוקת העיקרית בתיק הינה בשאלת החבות, ומשכך יש לבררה קודם לדיון בשאלת הנזק, והתיק נקבע לשמיעת ראיות בשאלת החבות.

ההתרחשויות במקום האירוע, ואופן פציעתו של התובע

5.אין חולק, כי התובע נפצע במקום האירוע בזמן האירוע, אולם אומר כבר עתה, כי נסיבות פציעתו של התובע לא הוכחו, ונותרו לוטות בערפל, וכן אבהיר כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו במאזן ההסתברות הנדרש לצורך הוכחת טענותיו בדבר פציעתו כתוצאה מירי מאש חיה שבוצע לכאורה על ידי חייל צה"ל, ואבאר.

כרקע להתרחשות נשוא כתב התביעה יש לציין, כי כיומיים לפני האירוע נשוא כתב התביעה, בתאריך 28.9.00 פרצה האינתיפאדה השניה, המכונה "אינתיפאדת אל אקצה", ודומה כי האירועים הקשים והאלימים שהתרחשו במסגרתה, אינם צריכים עוד הוכחה.

התובע הבהיר בתצהירו, כי לפני האירוע נשוא כתב התביעה עבד כשכיר בשטח ישראל, בכפר מג'אר. עובר להתרחשות האירוע נשוא כתב התביעה בד התובע בשטח ישראל מזה כשנתיים ימים, ובמהלך שמיעת הראיות הובהר שלא היה בידו אישור כניסה/שהייה בישראל, וכי כניסותיו לישראל לצורכי עבודה היו בניגוד לחוק הישראלי. לדברי התובע הוא עבד במטע זיתים, ועבודתו כללה מסיק של הזיתים "וטיפול חקלאי שוטף במטע הזיתים, כגון גיזום והשקייה...." (סע' 7 לתצהיר). עבודתו של התובע בשטח ישראל התנהלה בדרך כלל בסופי שבוע, בימים חמישי ושישי, ובחופשותיו מבית הספר.

מתצהירו של התובע עולה, כי בבוקר האירוע יצא מביתו עם אחיו אכרם, וקרוב משפחתו בשם אמיר מחמוד סאלח עתר (להלן: "אמיר") . לדברי התובע ועדיו, התכוונו השלושה להגיע לעבודתם בשטח ישראל. (סע' 14 לתצהיר) בהגיעם למקום האירוע "בסמיכות למחסום הפלשתיני" (סע' 15 לתצהיר) ירדו השלושה מהמונית שהסיעה אותם למקום, והתכוונו להמשיך את דרכם ברגל, כדי להיכנס לשטח ישראל. במקום היה "מחסום של צה"ל מורכב ממספר רכבים צבאיים שחסמו את הכביש. מהמחסום הפלשתיני ניתן היה לראות בבירור את המחסום של צה"ל" (סע' 16 לתצהיר). התובע ציין בתצהירו, כי "במקום האירוע היו אנשים שהפגינו" (סע' 17 לתצהיר), וכי השלושה התלבטו "כיצד להמשיך בדרכינו לעבודה (שם), כאשר באותו זמן עמדנו אכרם ואני במרחק של למעלה מ- 20 מטר מאחרוני המפגינים" (סע' 17 לתצהיר). "בשל הכמות הגדולה של האנשים במקום..." נעלם אמיר מעיני התובע למשך מספר דקות (שם).

עוד ציין התובע בתצהירו, כי בהגיעם למקום האירוע היו במקום מפגינים, אולם "היה מדובר בהפגנה שקטה..." (סע' 18 לתצהיר) וכי לא הייתה כל התפרעות ו/או יידוי אבנים ו/או הבערת צמיגים ו/או זריקות חפצים לכיוון כוחות הבטחון הישראליים" וגם לא היו הפרות סדר או מהומות" (שם).

וכך, לדבריו, בעומדו לתומו, לאחר כרבע שעה "איבדתי את הכרתי", ולאחר שהתאושש קמעא מפציעתו "נמסר לי על ידי אחי אכרם שב- 30.9.00 – במקום האירוע ירה בי חייל צה"ל..." (סע' 21 לתצהיר התובע).

התיאור הפסטורלי של "ההפגנה השקטה" חזר על עצמו מילה במילה בתצהיריהם של אחי התובע – אכרם, ושל ג'מיל, כמו גם תיאור מיקומם עובר לביצוע הירי הנטען – כ- 20 מ' מאחורי אחרון המפגינים.

אכרם הוסיף ותיאר בתצהירו, כי בזמן שהשלושה עמדו והתלבטו באשר להמשך דרכם, "ראיתי ממרחק של מספר עשרות מטרים חייל ישראלי עם מבנה גוף גדול מכוון את נשקו לעבר המקום שבו עמדנו מוצעב (התובע – ד.ג.) ואני לפתע נשמע קול יריה... הסתובבתי לאחור על מנת לברוח ונתקלתי באחי... ראיתי אותו קורס ונופל ושוכב חסר הכרה" (סע' 10 לתצהירו של אכרם), ותיאור דומה ניתן על ידי אמיר בתצהירו. אלא מאי? במהלך שמיעת הראיות התברר, כי מרבית האמירות הרלבנטיות בתצהירי התובעים הוכחו כאמירות בלתי מדוייקות במקרה הטוב, וכאמירות שקריות במקרה הרע, ולמעשה, עד רגע זה לא הובררו נסיבות פציעתו של התובע, לרבות זהות היורה ו/או סוג הקליע שפגע בו, ואף לא ידוע האם מדובר באש חיה או בקליע גומי, ועיקר העיקרים – לא הובררה מטרת הגעתם של התובע וחבריו למקום האירוע בשלב האירוע, וכפי שאבאר בהמשך, ההנחה, כי השלושה הגיעו למקום במטרה להשתתף בהפגנה, הינה סבירה והגיונית לעין ערוך מהמטרה המוצהרת בכתב התביעה, על פיה הגיעו השלושה למקום כדי להיכנס לתוך תחומי ישראל על מנת לעבוד במסיק זיתים.

בעדותו חזר התובע וסיפר, כי נהג לעבוד "בימי חופש וגם חמישי, שישי, בחופשים השנתיים של בתי הספר וגם בחמישי-שישי" (עמ' 2 שורה 11) וכן אישר, כי הוא מעולם לא נשאר ללון בשטח המטע (שם, שורה 15) וכי נהג לחזור לביתו בתום כל יום עבודה, אף אם נצרך לחזור למטע למחרת היום (שם, שורות 20-21).

התובע הבהיר, כי משך הנסיעה מביתו למטע הזיתים בשטח ישראל ארך כשעתיים עד שעתיים וחצי, וכי נהג להגיע לעבודה בין השעה 08:00 לשעה 09:00 בבוקר (עמ' 3 שורות 6-8).

התובע סיפר, כי בימים בהם נסע לעבודתו בשטח ישראל, נהג להתעורר בשעה 5:00 או 6:00 בבוקר בהתאם לתיאום המוקדם שנעשה עם נהג המונית שהסיעו למחסום, וכן אישר, כי לא היה לו אישור כניסה לישראל (עמ' 3 שורות 28-31), ועד השלב הזה בעדותו, ולמרות מצבו הרפואי, העיד ברהיטות ובשטף, אולם מרגע שהוחל בהצגת השאלות הספציפיות המתייחסות לאירוע נשוא כתב התביעה, "לקה" התובע באי הבנת השאלות, ו/או בחוסר זכרון. במה דברים אמורים? כזכור, האירוע נשוא כתב התביעה התרחש ביום שבת, שאינו נכלל בין ימי העבודה שפורטו על ידי התובע והעדים מטעמו. אין חולק כי האינתיפאדה פרצה כיומיים לפני יום האירוע, אולם התובע טען בעדותו, כי רק "באותו יום של המקרה" (עמ' 4 שורה 7) נודע לו על התפרצות האינתיפאדה, אולם "לא הבין" את השאלה שהתייחסה לתיאור האירועים האלימים במהלך האינתיפאדה (שם, שורות 8-9, 15-12).