מצס רחלזני נ' מימרן איבט ואח'

פסק דין

הנתבעת 2, חברת לתור בע"מ, מנהלת סוכנות נסיעות בירושלים. הנתבעת 1, גב' איבט מימרן (להלן: "הנתבעת"), היא בעלת המניות והמנהלת של הנתבעת 2 (להלן: "החברה").

התביעה

בתביעה זו טוענת התובעת, גב' אורנה מצס רחלזני, כי היא עבדה אצל הנתבעות כפקידת נסיעות משנת 1985 עד חודש 4/2007, מועד בו פוטרה.

לטענת התובעת בכתב התביעה, שעות עבודתה אצל הנתבעות היו מ-9:00 עד 13:00, ארבע פעמים בשבוע. תפקידיה היו פתיחת המשרד, עבודות פקידותיות, ביצוע שליחויות ואיסוף דואר, הגשת שתייה ללקוחות, ספירת כספים והפקדתם בחשבון הבנק של החברה וטיפול בלקוחות בהעדרה של הנתבעת.

התובעת טוענת כי בגין עבודתה שולם לה שכר שעתי שעמד על 4 ₪ לשעה בשנת 1985, עלה לאחר מכן ל-5 ₪ ובשנים האחרונות להעסקתה עמד על 7 ₪.

שכרה של התובעת שולם לה במזומן או בהמחאות. מעולם לא ניתנו לה תלושי שכר.

בנסיבות אלה התובעת טוענת שהיא זכאית להפרשי שכר מינימום בגין שבע השנים שקדמו ליום הגשת התביעה, וכן לזכויות הבאות: פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי על פיטורים שלא כדין ופיצוי על עגמת נפש.

עמדת הנתבעות

הנתבעות מכחישות כי התקיימו אי פעם יחסי עובד ומעביד בינן לבין התובעת.

לטענת הנתבעות, ההיכרות בין התובעת לבין הנתבעת החלה כאשר התובעת הגיעה לסוכנות הנסיעות וסיפרה שהיא יצאה לפנסיה לא מכבר מעבודתה במשרד העבודה, שם כיהנה כיו"ר ועד העובדים, וכי היא מבקשת ללמוד בזמנה הפנוי את המקצוע של סוכנת נסיעות, כמתנדבת. הנתבעת הסבירה לתובעת כי לא תוכל להעסיקה מאחר שעיסוק כסוכנת נסיעות טעון רישיון אשר ניתן לאחר עמידה בהצלחה בקורס של משרד התיירות. הנתבעת הציעה לתובעת להירשם לקורס. לאחר שהתובעת לא התקבלה לקורס החלה התובעת לבקר בסוכנות הנסיעות. הנתבעת סברה שההיכרות עם התובעת עשויה להניב עסקאות עם ועדי עובדים בזכות קשריה של התובעת, ולא התנגדה לביקוריה של התובעת, שהלכו ונעשו תכופים יותר.

לגרסת הנתבעת, במשך הזמן נרקמו קשרי חברות בין התובעת לבין הנתבעת והתובעת החלה לשהות יותר ויותר שעות בסוכנות הנסיעות. עם זאת, היא מעולם לא הועסקה כעובדת בסוכנות הנסיעות ואף אישרה זאת במסמך בחתימת ידה. מטרתה של שהיית התובעת בסוכנות היתה להימנע מהישארות בביתה (אשר התובעת חששה שתביא להתדרדרות בבריאותה), לבלות את שעות היום בחברת אנשים ובאופן כללי - להפיג את השעמום שהיתה מנת חלקה כפנסיונרית של שירות המדינה שלא היה לה עוד מקום עבודה ללכת אליו בכל בוקר.

הנתבעת טוענת שבמסגרת קשרי החברות שנוצרו, היתה הנתבעת מציעה לתובעת לנצל נסיעות מסובסדות שחברות התעופה או חברות נסיעות הציעו לנתבעת, כסוכנת שמקיימת עמן קשרי עבודה, זאת כאשר הנתבעת עצמה לא יכלה לנצל נסיעות מסובסדות אלה מפאת עיסוקיה. התובעת אכן נסעה לחו"ל מספר רב של פעמים בחינם או בעלות מופחתת.

בשלב כלשהו, בערך בשנת 2000, לאחר שהסוכנות עברה ממרכז העיר למקום מעט מרוחק יותר מהמרכז והנתבעת נדרשה לשכור שירותי שליחות למסירת דואר, עבורם היתה משלמת 7 ₪ לכל שליחות, הציעה התובעת לנתבעת לבצע בעצמה את השליחויות תמורת הש"ח שהנתבעת שילמה עבורן לחברת השליחויות, והנתבעת הסכימה לכך. "עבודתה" של התובעת הסתכמה בכך שהיא ביצעה שליחויות עבור הסוכנות מדי פעם, שלא במסגרת יחסי עובד ומעביד, כאשר רוב הזמן שבילתה בסוכנות היו למטרות הנ"ל: מטרה של הפגת השעמום ובדיקה של ההצעות של חברות הנסיעות לנסיעות מסובסדת.

הפלוגתאות

השאלות שטעונות הכרעה בהליך זה הן:

א.האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד?

ב.ככל שהתקיימו יחסי עובד ומעביד, האם ובאיזו מידה התובעת זכאית לסעדים שתבעה?

דיון והכרעה

אשר לשאלה הראשונה, עמדתנו היא כי הראיות שהוגשו בתיק מצביעות על כך שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. להלן נפרט וננמק את קביעתנו.