מצווה על הבעל לגרש את אשתו בהקדם האפשרי, ויפה שעה אחת קודם

דעה א'

לפנינו תביעת האשה לחייב את הבעל לפוטרה בגט.

ב"כ האשה בסיכומיו ובתגובתו לסיכומי ב"כ הבעל מתאר מחלת נפש קשה ביותר של הבעל שגרמה ועדיין גורמת סבל רב לאשה והילדים. האשה מתארת ביטויים ומעשים קשים מאוד של הבעל כלפיה וכלפי הילדים ואין מן הצורך לתאר ולהאריך בפרטים. נעשה ניסיון לטיפול במחלה במשך כשמונה חודשים אצל ד"ר אילן רבינוביץ, אך הבעל החליט להפסיקו. ד"ר רבינוביץ מסר את עדותו בפני ביה"ד ביום כ"ז בטבת תשע"ג (9.1.2013) באריכות.

ב"כ הבעל מנסה להפריך את טענות האשה והעדות של ד"ר רבינוביץ בשתי טענות עיקריות: א. אם הבעל כל כך מסוכן וחולה מדוע האשה השאירה את הילדים תחת השגחתו ונסעה לחופשה ארוכה בשוויץ. ב. ביה"ד בהחלטתו מיום ט"ו באלול תשע"ב (2.9.2012) קבע כי האב יעבור הערכה פסיכיאטרית עדכנית וההערכה תתבצע בשירות הציבורי. ההערכה בוצעה בביה"ח תל השומר והיא שוללת לחלוטין את הממצאים של ד"ר רבינוביץ וקובעת כי אין כל אינדיקציה המצריכה טיפול.

על טענות אלה משיב ב"כ האשה כי היא אמנם יצאה לחו"ל לפני שבע שנים למספר ימים, וזאת עקב היותה קרובה להתמוטטות נפשית ופיזית. מצבו של הבעל באותה עת לא היה מדורדר כל כך, והיא השאירה את הילדים תחת השגחת משפחת האב.

לגבי חוו"ד של ביה"ח תל השומר, מדובר בסיכום ביקור בלבד בו מתוארות בשורות ספורות שיחה קצרה שניהל הרופא עם הבעל, ועל פי זה כתב הרופא כי אין כרגע עדויות להפרעה פסיכוטית. לא נעשתה בדיקה מקיפה, ולכן זו אינה הערכה פסיכיאטרית.

דיון והכרעה

נראה שיש לדון בתיק זה בשלוש נקודות עיקריות. האחת, חיובו בגט של בעל הלוקה בנפשו. השנייה, חיובו בגט של בעל אשר מאוס בעיני האשה באמתלא מבוררת. השלישית, בדברי הגר"ח פלאג'י הידועים.

בעל לוקה בנפשו לעניין חיובו בגט

ביה"ד שמע את עדותו של ד"ר אילן רבינוביץ באשר למחלתו של הבעל.

היסוד המופיע בראשונים הוא שאין להוסיף על המומים המופיעים במשנה (כתובות עז א)לעניין כפייה.

בשו"ת הרא"ש (כלל מג סי' ג) כתב:

"ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטיפשות מתווספת עליו מידי יום יום ושואלת שיגרשנה טרם יטרף ותישאר עגונה לעולם... ואינה יכולה לקבל כי מטורף הוא לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו כי כאשר מרגיזים אותו מכה והורג זורק ובועט ונושך... איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליה לגרש כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר, לכן אין לכופו לגרש אך תפייסנו שתגרש או תקבלנו."

וכן פסק בשו"ע סימן קנד סעיף ה. ובביאור הגר"א ס"ק יז כתב דהטעם דאין כופין משום שידעה ממום זה קודם הנישואין ולא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל.

בנדון דידן ודאי לא ידעה ממום זה קודם הנישואין.

אולם ב"נכפה" (מחלת הנפילה) שזהו מום שג"כ לא נזכר במשנה כתב הרא"ש להיפך בכלל מג סי' א:

"ור"ג מאור הגולה ז"ל פירש בתשובה אחת דנכפה הוי מום גדול... דאילו נולד מום זה באיש אין אנו אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה."

תשובה זו הביא הרמ"א שם באותו סעיף. הגדרת מום גדול או קטן, ניתנה בפד"ר ח עמ' 216 שמום גדול הוא "הסכמת העולם ובני אדם מה נקרא מום גדול ומה נקרא מום קטן". ובח"ו כתבו דגדר מום הוא דבר התלוי בדעת רוב בני אדם, ואין דעת היחיד קובעת בזה."

בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קיג עמד על סתירה זו בדברי הרא"ש וחילק בין שוטה מחמת חולי שנחשב למום גדול וכופין להוציא למרות שלא נזכר במשנה ובכך עוסקת התשובה בכלל מב, לבין שוטה שלא מחמת חולי אלא מחמת חסרון דעת ותרבות רעה, ובכך עוסקת התשובה בכלל מג.