מצארווה(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

ביום 28.2.10 החל העותר לרצות עונש מאסר שנגזר עליו למשך 10 חודשים בגין עבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח. ועדת השחרורים בפניה הופיע העותר ביום 23.8.10, למען תדון בבקשה לשחרורו המוקדם, דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם על תנאי.

הועדה קבעה כי אין זו הפעם הראשונה שהעותר מבצע עבירת מין וכי שנתיים קודם לביצוע העבירה הנוכחית, הוטל עליו עונש של של"צ ללא הרשעה, בגין עבירה דומה.

ועדת השחרורים ביססה דעתה על חוות דעת מב"ן, המלמדת על כך כי העותר חסר תובנה למצבי סיכון העלולים להוביל להישנות עבירות דומות בעתיד, וכי רמת מסוכנותו לטווח הארוך הינה בינונית. על כן, לא המליצו גורמי מב"ן על שחרורו של העותר על תנאי.

ועדת השחרורים נתנה דעתה לעובדה כי המדובר במאסר ראשון, אולם קבעה כי אין בכך כדי לשנות מהחלטתה, לפיה הסיכון הצפוי מהעותר כלפי החברה במידה וישוחרר במסגרת שחרור מוקדם הינו רב ואינו מצדיק את שחרורו. הועדה נתנה דעתה אף לנוכח התוכנית הטיפולית הפרטית שהציע העותר, אך קבעה כי אין בה כדי לענות על צרכיו הטיפוליים הפרטיים של העותר עצמו. המדובר בתוכנית כוללנית שאין בה כדי ליתן מענה ביחס למעיין ממנו יונקת התנהגותו הבעייתית של העותר.

עוד ציינה הועדה, כי העותר שולל נזקקות טיפולית ואינו נוטל על עצמו אחריות. את הודאתו, כפי שהושמעה בפני הועדה בטיעוני בא כוחו, העריכה הועדה כטיעון הבא מן השפה אל החוץ.

על שום כל אלה, קבעה הועדה כי דין בקשתו של העותר לשחרור מוקדם להדחות.

יש לציין כי העותר לקה בליבו, ומאז הינו בא ונכנס מעת לעת בין כתלי בית החולים. עובדה זו לא מצאה מקום בין נימוקיה של הועדה.

יש לציין כי גם לישיבת היום לא הופיע העותר, השוהה עדיין בין כתלי בית החולים. בא כוחו המציא לעיוננו רשומה רפואית, המלמדת על כך שהעותר עבר אוטם לבבי וכי קיימת ירידה של ממש בתפקוד ליבו, עד כדי צורך לשימוש בחמצן לאחר שחרורו.

בעתירתו, טוען ב"כ העותר כי הועדה טעתה בכך שלא יחסה משקל מספיק לתוכנית הטיפולית שהוגשה מטעם העותר, ואשר יש בה, לטעמו, כדי לאיין את המסוכנות הטמונה בו, כפי המופיע בדו"ח מב"ן. העותר מציין כי הוא עבר שלושה התקפי לב ונזקק לטיפול רפואי אינטנסיבי. אף עובדה זו לא מצאה ביטוי בהחלטת הועדה.

עוד טוען העותר, כי מן הראוי היה לאפשר למב"ן להתיחס לחוות הדעת הפרטית שהוכנה מטעמו, וכן ליתן משקל הולם להודאתו, נטילת האחריות על ידו והסכמתו לקבל טיפול כפי התוכנית השיקומית.

לא מצאנו מקום לקבל את העתירה. ועדת השחרורים התייחסה לנתונים עליהם מצביע בא כוח העותר, אך מצאה לנכון לקבוע כי הינו מסוכן לציבור כפי העולה מחוות דעת מב"ן.

עיון בתיקו של העותר מלמד, כי אף גורמי הטיפול בכלא קבעו כי העותר הינו אדם המכחיש את העבירות בהן הורשע, חסר תובנות לחומרת מעשיו והשלכותיהם. חסר אמפטיה כלפי הקורבן. אינו מפיק לקחים ונוטה להשליך אחריות על הזולת.

הועדה עצמה התרשמה מכך שהעותר אינו נוטל אחריות על מעשיו, הודאתו ניתנה מן השפה אל החוץ וכי אין בה משום נטילת אחריות של ממש.

בניגוד לטיעוניו של הסניגור, התייחסה הועדה בכובד ראש לחוות דעתו של הפסיכולוג הקליני, ד"ר נמרוד שני, אשר הכין תוכנית שיקום עבור העותר. הועדה התרשמה כי התוכנית הינה כללית ואין בה כדי לענות על המסוכנות הטמונה בעותר. עיון בתוכנית השיקום מלמד, כי למעשה כל שמוצע הוא השתתפות בקבוצת טיפול, ללא מעקב אישי ופיקוח על מסוכנותו הקונקרטית של העותר, וקביעת דרכים לאיונה.

בית משפט זה, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטתה של ועדת השחרורים. במקרה שלפנינו, נראה כי הועדה שמה בהחלטתה את הדגשים הראויים לעניינו של העותר, וקבעה, כפי שיקול דעתה, כי שחרורו המוקדם יש בו כדי לסכן את הזולת. על כן העותר אינו ראוי, נוכח הסיכון הטמון בו, לשחרור מוקדם על תנאי. לא נמצא לנו כי הועדה חרגה בהחלטתה זו ממתחם הסבירות, עד כדי שבית משפט זה יתערב בשיקוליה.

על כן, העתירה נדחית.

משוכנעים אנו כי למצב בריאותו הרעוע של העותר ימצא מענה הולם בין כתלי הכלא.

ניתן היום, כ"ח אלול תש"ע, 07 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: