מסארוה נ' מצארווה

החלטה

המשיב (דודו של המבקש), קיבל מאביו של המבקש, את השיק נשוא ההתנגדות.

השיק,ע"ס 4,400₪, ז"פ 30/12/2010, נמשך מחשבונו של המבקש לפקודת המשיב.

פירעונו סורב ע"י הבנק הנמשך בשל מתן הוראת ביטול.

מהדיונים שהתקיימו בפני עולה, כי אביו של המבקש (אחיו של המשיב) נתבקש ע"י אח אחר של השניים להתפייס עם המשיב, ערב חתונת בנו של הדוד אחמד.

ההתפייסות נועדה, בעיני המתפייסים, לאפשר את נוכחות המשיב בחתונה.

לשכלול אותה התפייסות ("סולחה") הסכים המשיב לדרישת אביו של המבקש (סמיח) ליישב את הסכסוך עם האח אחמד, בתנאי שישולמו לו (למשיב) 22,000₪ בתמורה לפיוס וסולחה עם הדוד אחמד.

כל זאת, נעשה בלא הסבר כלשהו לאופן קביעת הסכום.

המבקש מצהיר בבקשתו, כי אביו סמיח הסכים לתשלום וביקש ממנו מן המבקש, שקים דחויים על מנת למוסרם למשיב.

המבקש מציין, כי מילא 5 שקים, כמפורט בסעיף 10 לתצהירו, ואחד מהם הוא השיק נשוא ההתנגדות, אשר בשוגג נרשם בו, שנת 2010 לצד התאריך, חלף 2011.

שיק נשוא ההתנגדות הוא ה-5 מבין השקים המנויים בסעיף 10 של תצהיר המבקש. מספרו של השיק האמור: 11538.

אחר מסירת השקים למשיב, סירב האחרון ליישב את הסכסוך עם הדוד אחמד, וכאשר ביקש ממנו

את השקים בחזרה, סירב המשיב להחזירם לידי המבקש ולכן ניתנה הוראת ביטול.

כך אירע, ובמעמד חתונת המבקש, בנוכחות אביו, דודו- המשיב, ובני משפחה אחרים, שררה לכאורה אווירה מפויסת.

התשלומים שהיו תנאי להתפייסות לא נמסרו, אלא לאחר החתונה.

התשלומים נעשו באמצעות שקים של המבקש (אחיינו של המשיב).

בקשת ההתנגדות המפורטת בתצהיר המבקש ושניים אחרים, מצהיר המבקש, כי בינו לבין המשיב לא הייתה עסקה כלשהי או התחייבות כלשהי והשיק נשוא ההתנגדות לא ניתן לו בתמורה כלשהי.

כמתואר לעיל ולהלן "התמורה" גם לשיטת המבקש הייתה פיוס וסולחה עם המשיב שתורגם לסכום כסף בן 22,000 ₪, אותו מסר לידי אביו ולבקשת אביו, והאחרון מסרם למשיב.

הדיון הראשון התקיים בפני ביום 8/9/2011 והסתיים בניסיון לפנות להליך גישור.

בדיעבד, נסתבר, כי לא הגיעו הצדדים להסכמה אודות גישור.