מנשה נ' בן שלום

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותו בגין עוגמת הנפש והנזק שנגרם לו עקב הפרת הסכם שכירות.

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבע הפר את הסכם השכירות כאשר בחר באורח חד צדדי להוציא את חפציו של התובע מהדירה, להחליף את מנעול הדלת ולסיים בדרך זו את הסכם השכירות.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי הפעיל את זכותו לפנות את התובע מן הדירה עת שמסר לידי שכנו את הודעת פינוי. עוד טען הנתבע בכתב ההגנה כי בהסכם השכירות שבין הצדדים הותר לנתבע לפנות את התובע, מכל סיבה שלא תהא, כנגד התראה בת 14 יום. הוסיף הנתבע וטען כי התובע היה אחראי ל שריפת בית הכנסת של הנתבע ואף זרק אבנים על משאיות ברחוב עד כי הנתבע נדרש להפסיק את הסכם השכירות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

עיקר טענותיו של הנתבע בכתב ההגנה, אין בינן לבין כתב התביעה דבר וחצי דבר.

ככל שסבור הנתבע כי התובע פעל בדרך כלשהי המנוגדת להוראות החוק, בין אם עסקינן בבית הכנסת ובין אם עסקינן ברכבים חולפים, עומדת לו הזכות לפנות לגורמים ולגופים הרלוונטיים ביחס לכך.

השאלה המונחת בפני, הינה שאלת זכאותו של הנתבע לפנות את התובע באופן חד צדדי מן הדירה נוכח הוראות החוק והסכמות הצדדים במסגרת הסכם השכירות.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי הוסכם בין הצדדים שיותר לו לפנות את התובע בהתראה של 14 יום. עם זאת ובהתאם להוראות החוק, מקום בו שוכר מפר את הוראות הסכם השכירות ואינו מפנה במועד, אין המשכיר יכול לנהוג על דרך של עשיית דין עצמי אלא שעליו לפנות לבית המשפט בכל עתירה מתאימה. נוכח כך, לא עמדה לנתבע האפשרות לפנות באופן חד צדדי את התובע.

זאת ועוד, במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע כי מסר מכתב פינוי לידי שכנו של התובע.

לא ברורה לי דרך זו של מסירת הודעה. בדיון טען הנתבע כי לא הצליח לאתר את התובע.

בהוכחה לטענותיו אלו, ביקש הנתבע לצרף מכתב אשר נחתם לכאורה על ידי שכנים נוספים לבניין.

עם זאת, אותם שכנים לא התייצבו ולא ברור לי ערכו ומשמעותו של המסמך.

למעלה מכך, הנתבע לא הוכיח לכמה זמן נעדר התובע ומדברי אביו של התובע עלה כי לכאורה שהה בנו בביתו מספר ימים.

אין בשהייה זו מחוץ לבית למשך ימים בודדים כדי להצדיק החלפת המנעול והוצאת מיטלטליו של התובע.

הנתבע טען בפני טענות קשות ביחס לדרך התנהלותו של התובע.

עם זאת, מעיון במסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי היה זה הנתבע אשר הסכים להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת, חודשים ארוכים לאחר שהתובע התגורר בדירה.

הדעת נותנת כי אילו אכן סבר שהתובע אינו שוכר סביר, לא יבחר להמשיך ולהשכיר לו את הנכס לשנה נוספת, תוך העלאת דמי השכירות.

מאידך, הוסיף התובע וטען כי הנתבע הפר את הסכם השכירות עת שלא תחזק את הנכס כדבעי.

בעניין זה דין טענותיו של התובע להדחות.