מנשה ואח' נ' סוויסה ואח'

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופט נ' שילה) בה"פ 31686-05-18 שניתנה ביום 5.6.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל לאכיפת פסק בוררות, עד למתן פסק דין בהמרצת הפתיחה שהוגשה על-ידם.

רקע והליכים קודמים

2. ענייננו בסכסוך הנוגע להסכם מכר שנערך ביום 16.6.2015, בגדרו התחייבו המבקשים למכור למשיבים דירה שבבעלותם, הנמצאת בבני ברק והידועה כחלקה 612/4 בגוש 6192 (להלן: הסכם המכרוהדירה). במסגרת הסכם המכר הסכימו הצדדים על מועדים לתשלום תמורת הדירה ואופן התשלום. כבר ביום 10.7.2015, הוא המועד שנקבע להעברת התשלום הראשון, ניתן לבקשת המבקשים צו מניעה להקפאת עסקת המכר עד לבירור סוגיות מסוימות שהיו במחלוקת בין הצדדים. הצדדים פנו לבוררות בבית הדין לצדק בבני ברק (להלן: בית הדין), וביום 26.6.2016 ניתן פסק בוררות אשר קבע כי הסכם המכר תקף וכי יש להמשיך בביצועו (להלן: פסק הבוררות הראשון). בהמשך לכך, הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הבוררות. בהחלטתו מיום 21.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא, השופטת י' שבח) את הבקשה ואישר את פסק הבוררות.

           אחר הדברים האלה, ולאחר דין ודברים שהיו בין הצדדים לגבי מועד תשלום התמורה, פנו המבקשים בשנית לבוררות בבית הדין. ביום 14.5.2017 ניתן פסק בוררות נוסף בו נקבע כי האיחור בתשלום התמורה לדירה אינו מהווה עילה לביטול העסקה, ונקבעו תנאים להמשך קיומה (להלן: פסק הבוררות השני). בהמשך לכך, קבע בית הדין כי המשך הדיון בעניינם של הצדדים יועבר לבית המשפט המחוזי. ביום 3.7.2017, לאחר שהמבקשים לא ביצעו את אשר נקבע בפסק הבוררות השני, הגישו המשיבים בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי אשר קבע כי על המבקשים לפנות ללשכת ההוצאה לפועל (להלן:הוצל"פ) לאכיפת פסק הבוררות. בהתאם לכך, פנו המשיבים ללשכת ההוצל"פ וביקשו למנות כונס נכסים לצורך כך. בהחלטה מיום 7.2.2018 מינה רשם ההוצל"פ כונס נכסים שהחל בביצוע תפקידו. במקביל, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ לבית משפט השלום, שנדחתה בהחלטה מיום 11.6.2018.

3. ביום 16.5.2018 הגישו המבקשים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בגדרה ביקשו כי בית המשפט ייתן סעד הצהרתי לפיו המשיבים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית ועל כן יש להצהיר כי ההסכם בטל (להלן: התביעה). בהמשך לכך, ביום 31.5.2018 הגישו המבקשים בקשה דחופה למתן סעד זמני לעיכוב הליכי ההוצל"פ למימוש פסק הבוררות עד למתן פסק דין בתביעה.

4. בהחלטה מיום 5.6.2018 דחה בית המשפט המחוזי ברובה את הבקשה למתן סעד זמני, הן בשל חולשת עילת התביעה וסיכוייה הנמוכים לגישתו, והן לאור מסקנתו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. בית המשפט המחוזי הדגיש, בין היתר, את השיהוי בהגשת הבקשה (כשנה וחצי לאחר שבית המשפט המחוזי אישר את פסק הבוררות), את קיומו של פסק הבוררות השני המהווה לכאורה מעשה בית דין, ואת הצהרת המבקשים כי הם מעוניינים בקיום ההסכם. עוד ציין בית המשפט המחוזי את חוסר תום לבם של המבקשים אשר כלל לא הגישו לבית המשפט את פסק הבוררות השני. בסופו של דבר, בשל כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים לעכב את אכיפת פסק הבוררות. עם זאת, נקבע כי תירשם הערה לפיה המשיבים אינם רשאים לבצע כל דיספוזיציה או שינויים בדירה. כן נקבע כי עד להכרעה בתביעה ימשיכו המבקשים להתגורר בדירה, ואולם, נקבע כי מיום שהמשיבים ישלימו את תשלום תמורת הדירה, יחלו המבקשים לשלם למשיבים דמי שכירות חודשיים.

           על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור דנן, ובצידה הגישו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

הבקשה דנן

5. המבקשים טוענים, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי שגה עת הורה על המשך ביצוע ההסכם על אף קיומה של תביעה תלויה ועומדת במסגרתה עותרים הם לביטול ההסכם. כן נטען כי סיכויי התביעה גבוהים; כי לא חל שיהוי בהגשת התביעה;  כי פסק הבוררות השני אינו תקף ולפיכך אינו יוצר מעשה בית דין; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן דחיית הבקשה תגרום להם נזק בלתי-הפיך. לעניין זה הוסיפו המבקשים וטענו כי, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הם מתגוררים בפועל בדירה, וכן כי חיובם בתשלום דמי שכירות שגוי אף הוא ומהווה הענקת סעד למשיבים שכלל לא נתבקש על-ידם.