מנירב נ' ציטרין

החלטה

1.המשיב תובע את המבקש בבית משפט השלום בקרית גת לפיצוי בסכום של מליון ₪ בעילת הוצאת דיבה.

מגורי המשיב ומקום עיסקו בתל אביב. על אף זאת בחר התובע להגיש התביעה בבית משפט השלום בקרית גת שבמחוז הדרום.

בסעיף 64 לכתב התביעה מסביר התובע כי הסמכות המקומית קמה לבית המשפט בו בחר לאור הנפסק ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ. כהן פד"י נב (4) 473 – ופסקי דין מאוחרים יותר המפנים להלכה זו.

הנתבע (המבקש) פנה לבית המשפט קמא בבקשה להעביר מקום בירור התובענה "לבית משפט השלום אשר לו הסמכות המקומית לדון בתובענה בהתאם לתקנה 3 לתסד"א – היינו לבית משפט השלום בתל אביב יפו".

בהחלטתו דחה בית המשפט קמא את הבקשה. זאת מאחר והמבקש (הנתבע) לא תמך בקשתו בתצהיר ולא נימק בה מדוע יש להעביר בירור התובענה לבית המשפט בתל אביב.

על החלטה זו מבקש עתה הנתבע רשות ערעור.

2.לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב על נספחיהן החלטתי לדון בבקשה כבערעור, כאילו ניתנה הרשות לכך.

סמכותו המקומית של בית משפט לדון בתובענה (שאינה מקרקעין) קמה מכוח אחת החלופות המנויות בתקנה 3 (א) לתסד"א, או מכוח תנאי ב"הסכם שיפוטי" כמובנו בתקנה 5.

עפ"י תקנה 9 (6) על תובע לציין בכתב התביעה את "העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה".

זאת כמובן גם לענין הסמכות המקומית.

התובע דנן (המשיב) ציין במפורש בסעיף 64 לכתב התביעה כי לא קמה בתביעה זו הסמכות המקומית לבית משפט השלום בקרית גת עפ"י אחת החלופות שבתקנה 3 (א) לתסד"א. אדרבא, הוא מציין במפורש כי טענתו לסמכות מקומית מסתמכת, לשיטתו, על ההלכה שנפסקה ברע"א 188/02 – וזאת לדבריו: "הגם שמגוריו של הנתבע ומקום עיסוקו הינם ברמת אפעל ובתל אביב".

לאמור, טענת התובע היתה והינה, כי לאור הלכת רע"א 188/02 אין יותר צורך בהתקיימות אחת החלופות המקנות סמכות מקומית עפ"י תקנה 3 לתקנות.

משמעות הטענה הינה מרחיקת לכת – שכן אימוצה משמעו ביטולה הלכה למעשה של הוראת התקנות בדבר דרישת הסמכות המקומית כתנאי לסמכותו של בית משפט לדון בתובענה הבאה בפניו.

3.אינני מקבל טענה זאת הנסמכת על פרשנות מוטעית של הנאמר והנפסק ברע"א 188/02.

באותו העניין נבחנה השאלה האם תניית שיפוט בחוזה אחיד הקובעת מקום שיפוט מוסכם עולה כדי תניה מקפחת עפ"י חוק החוזים האחידים. נקבע לעניין החוזה האחיד שנדון שם (בין מפעל הפיס לרוכש כרטיס ההגרלה) כי בנסיבות הדברים אין המדובר בתנאי מקפח.

על כן, משהתנאי אינו מקפח הרי הוא תנאי ככל תנאי הסכם וחוזה לענין מקום שיפוט.

הסכם שכזה, עפ"י הוראות תקנה 5 לתקנות, מקים את סמכות השיפוט המקומית "לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום".

לא כך בענייננו. כאן, לא קיים ולא נטען "הסכם שיפוט" כמובנו בתקנה 5.

על כן, הסמכות המקומית תיקבע על פי אחת החלופות שבתקנה 3.