מנטסנוט נ' מדינת ישראל ואח'

השופט נ' הנדל:

1. מונח בפנינו ערעור על שני חלקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 43469-10-14, השופטים י' נועם, ר' פרידמן-פלדמן, מ' בר-עם), בו המערער הורשע בעבירות אינוס ומעשים מגונים בקטינה מתחת לגיל 16 ללא הסכמתה ובהתפרצות למקום מגורים. על המערער נגזרו 11 שנה מאסר בפועל, מאסר על תנאי של 12 חודש, שיופעל בגין כל עבירת מין שיבצע בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, ופיצוי למתלוננת בסך 100,000 ₪. בשלב המענה לכתב האישום, המערער הודה על סמך הראיות בביצוע מעשים מגונים במתלוננת, אך כפר בביצוע עבירת האינוס.

           על פי כתב האישום, בו הורשע במלואו המערער, בשנת 2014, בהיותו בן 30, הוא התפרץ לבית הקטינה בת התשע ומשפחתה המתגוררים בשכנות אליו, בשעת לילה וכאשר הם ישנו. המערער נכנס למיטת הקטינה, וחרף התנגדותה המילולית ואמרותיה הברורות שהדברים אינם לרוחה, ביצע בה מעשים מגונים ואנס אותה. רק מששמע רעשים בבית, הוא שב לביתו.

           הסנגור טען כי לא הוכח שהתקיימה חדירה, ולפיכך יסודות עבירת האינוס אינם מתגבשים. לעמדתו, הקטינה פירשה באופן שגוי את המעשים המגונים ואת הכאב שנלווה להם כאקט של חדירה. הזרקור הופנה לכך שהקטינה הדגישה בחקירתה את העובדה שהיא שמעה את המערער פותח את רוכסן מכנסיו כחלק מהשתלשלות האירועים עובר לחדירה, בעוד שהוכח כי במכנסיו היו כפתורים. כמו כן, לגישת הסנגור התמקדותה של המתלוננת בקיומן של נגיעות, ולא בקיומה של חדירה, מצביעה על כך שארע מעשה מגונה בלבד. עוד נטען כי מחדלי חוקרת הילדים – לרבות אי הצגת שאלות שיתכן והיה בהן לסייע להוכיח שלא ארעה חדירה – פגעו ביכולתו של המערער להוכיח את חפותו. לבסוף, הסנגור סבור כי יש לבטל את הרשעת המערער בעבירת האינוס משום שלא מולאה דרישת הסיוע הקבועה בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, הנדרשת כתוספת לעדות מפלילה שנגבתה על ידי חוקרת ילדים.

2. לצורך הכרעה תחילה נפנה לראייה העיקרית לקיומה של חדירה – עדות הקטינה, ובכפוף למסקנה לגביה נבחן את קיומה של ראיית סיוע לה. בית המשפט המחוזי, אשר צפה בתיעוד החזותי של חקירות המתלוננת, ייחס לה מהימנות גבוהה וקיבל את גרסתה במלואה. כפי שתואר בהרחבה בעיקרי הטיעון של המשיבה 1 וכן בהכרעת הדין, בעדותה סימני אמת רבים הן לכך שהיא דוברת אמת ככלל, והן לכך שהתקיימה חדירה בפרט.

           הגשת התלונה, הבדיקות הרפואיות וכן חקירת המתלוננת בוצעו באופן מידי ובסמיכות משמעותית לאירועים – נתונים המגדילים את האפשרות להתחקות בצורה מדויקת אחריהם. מבחינת החקירה, רובה התנהל בצורה פתוחה וללא שאלות מכווינות. הקטינה, על אף גילה הצעיר, תיארה את האירוע באופן ברור, מפורט, מדויק וקוהרנטי. הסבריה אף לוו בהדגמות שונות, וביניהן הדגמה של החדירה עצמה. היא סיפרה כיצד הרגישה את איבר מינו של המערער, לרבות הוצאתו והכנסתו, כיצד הוא אחז בפלג גופה האחורי תוך שהוא מבצע את מעשיו ואת תחושות הכאב והחום בזמן האירוע ואחריו, המאפיינות חדירה. בנוסף, הקטינה תיארה את דבריי המערער בזמן האירוע, המעידים אף הם על התקיימותה של חדירה. בית משפט קמא הוסיף כי היא מבחינה בצורה ברורה בין מעשים שנעשו על ידי המערער בעזרת ידיו לבין החדירה על ידי איבר מינו. לאור האמור, בית המשפט המחוזי התרשם כי הקטינה חוותה את המעשים כפי שהיא תיארה, וכי אכן הייתה חדירה.

           יוצא אפוא כי הרשעת המערער בעבירת האינוס התבססה על מכלול ראיות, ועל כן טענתו לגבי רוכסן מכנסיו – אין בה ממש. בית המשפט המחוזי קבע כי אין זה נהיר איזה צליל שמעה הקטינה, אך ממילא מתיאוריה הברורים והמפורטים עולה כי הייתה חדירה. ובל נשכח כי האירוע התרחש בחושך ומתחת לשמיכתה. לעניין טענת המערער הנוגעת להתמקדותה של הקטינה בנגיעות, הרי שהיא הזכירה בצורה מפורשת, ביותר מהזדמנות אחת, גם חדירה; הגם שמטבע הדברים, בשל גילה היא לא כינתה זאת כך. חוקרת הילדים שחקרה את המתלוננת לאחר האירוע הדגישה אף היא כי הטרמינולוגיה בה נעשה שימוש תואמת במכוון לעולם המושגים של הקטינה. בנוסף, כפי שקבע בית משפט קמא, בשל גילה הצעיר אין זה מפתיע כי היא לא ייחסה חשיבות מיוחדת לאקט החדירה דווקא אלא התמקדה במעשים הלא צנועים שנעשו לה. להשלמת התמונה נזכיר כי הקטינה משתייכת לחברה החרדית.

           חיזוק נוסף למהימנות הקטינה ניתן למצוא בדברי חוקרת הילדים, אשר חקרה אותה שעות ספורות בלבד לאחר האירוע. החוקרת פירטה באריכות את הקריטריונים שהובילו להערכתה, לפיה לקטינה מהימנות גבוהה והיא חוותה אונס. כאמור, לטענת המערער חוקרת הילדים לא נקטה שיטות חקירה מסוימות ולא הציגה שאלות שיכלו, לגישתו, לסייע בהוכחת חפותו. ואולם, החוקרת הטעימה כי היא נמנעת מטכניקות מסוימות כבדרך קבע, על מנת להפחית את הפגיעה שעלולה להיגרם לקטינים בעקבות החקירה. יש לזכור כי תכליתו של ההסדר לפיו קטין אינו מעיד בפני בית המשפט היא למנוע ממנו את הצורך לעבור חקירה נגדית אינטנסיבית ואגרסיבית. ברם, לצורך הערעור על הכרעת הדין נאמר זאת: עיון בחקירה מגלה שהיא התנהלה בצורה מקצועית, ואף יש ממש בדבריי החוקרת לפיהם הקטינה הציגה את האירועים ללא הכוונה ושלא במענה לשאלות. ככלל, עניין זה – שאינו תמיד אפשרי מחמת גילו, אופיו או אישיותו של הקטין – מוסיף משקל רב לחקירה ולהערכת המהימנות של חוקרת הילדים.

           לבסוף, אל מול מהימנותה הגבוהה של הקטינה ניצבת גרסת המערער אשר בית משפט קמא לא נתן בה אמון, בין היתר משום שהיא השתנתה לאורך שלבי ההליך המשפטי ומצויות בה סתירות. עוד נמצא כי על אף שתיית האלכוהול ביום האירוע, התנהגותו של המערער מלמדת שהוא היה מודע למעשיו, והוא אף "הדריך" את הקטינה בצורה שאפשרה לו להמשיך בהם.