מנחם נ' רוטנברג-שטיינר

פסק דין

בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 17.8.12.

במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה היה התובע הבעלים של רכב מ.ר. 7033635 (להלן: "רכב התובע").

הנתבעת 1 היתה במועדים הרלבנטיים הבעלים של רכב מ.ר. 9512762 (להלן: "רכב הנתבעים"). הנתבע 2 היה במועדים הרלבנטיים הנהג ברכב הנתבעים והנתבעת 3 היא מבטחת רכב הנתבעים.

מוסכם בין הצדדים כי ביום 17.8.12 אירעה התנגשות בין צדו השמאלי קדמי של רכב התובע לבין צדו השמאלי אחורי של רכב הנתבעת. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות.

גרסת התובע הינה כי כאשר נסע לכיוון ביתר עילית והגיע לצומת היישוב צור הדסה, רכב הנתבע אשר יצא מהיישוב ופנה שמאלה נכנס לנתיב נסיעת רכב התובע תוך שחסם את נתיב נסיעתו. משהבחין התובע ברכב הנתבע, בלם את רכבו והסיט אותו שמאלה על מנת למנוע פגיעה חזיתית ופגע בצדו האחורי שמאלי של רכב הנתבעים.

גרסת הנתבעים לאופן התרחשות התאונה היא שונה. לגרסתם, נהג רכב הנתבעים יצא מהיישוב צור הדסה לכביש מס' 375 וכאשר הגיע לצומת עצר עצירה מלאה למופע תמרור עצור. לאחר שוידא כי הכביש פנוי וניתן לפנות בבטחה ואף ראה את רכב התובע מרחוק, החל הנתבע בפניה ולקראת סופה, התובע אשר לא שם לב לדרך ונסע במהירות מופרזת פגע ברכב הנתבעים מאחור.

דיון והכרעה

העידו בפני התובע ונהג רכב הנתבעים. התובע העיד כי נסע במהירות של בין 50 ל-60 קמ"ש, וכאשר ראה את רכב הנתבעים כשהוא יוצא מהיישוב צור הדסה בכוונה לפנות שמאלה צפר לו, רכב הנתבעים המשיך להתקדם בצומת והתובע אשר לא הספיק לבלום את רכבו, הסיט את רכבו ימינה על מנת למנוע פגיעה חזיתית ברכב הנתבעים.

מנגד העיד הנהג ברכב הנתבעים, כי עצר בצומת היישוב צור הדסה למופע תמרור עצור בצומת. נהג הנתבעים הסתכל שמאלה, ראה את רכב התובע מתקרב, אך לאור המרחק בו היה מצוי רכב התובע סבר כי הוא יכול להשלים את הפנייה. לאחר שכמעט השלים את הפנייה, הרגיש מכה בצדו השמאלי אחורי.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגיעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות לתאונה בין הצדדים באופן ש-85% מהאחריות לתאונה רובצים לפתחו של נהג רכב הנתבעים בעוד ש-15% מהאחריות לתאונה רובצים לפתחו של התובע.

ראשית, אציין כי עדותו של התובע לפיה נסע במהירות של 50-60 קמ"ש היתה אמינה עלי ולא מצאתי סיבה להטיל ספק במהימנות עדותו. כך גם עדותו של התובע כי לאחר שראה את רכב הנתבעים מתחיל בפנייתו ומתקדם לעבר הצומת, הסיט את רכבו ימינה על מנת למנוע פגיעה חזיתית היתה אמינה עלי ומתיישבת אף עם מיקומי הנזק בשני כלי הרכב.

אין מחלוקת כי זכות הקדימה היתה נתונה לרכב התובע. העובדה כי נהג רכב הנתבעים ראה את רכב התובע טרם החל בפנייתו ובסופו של יום אירעה ההתנגשות בין שני כלי הרכב, מעידה על כך כי נהג רכב הנתבעים לא אמד כראוי את המרחק בו נמצא רכב התובע וסברתו כי יוכל להשלים את הפנייה בבטחה לא היתה נכונה והתבררה כמוטעית. מהעובדות עולה, כי נהג רכב הנתבעים טעה בשיקול דעתו, לא אמד נכון את המרחק בו יוכל להשלים את הפנייה בבטחה, ונכנס לצומת בחוסר זהירות.

יחד עם זאת, אני סבורה כי יש מקום להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור של 15%. כידוע, זכות הקדימה אינה זכות מוחלטת על רכב המתקרב לצומת להאט את מהירות נסיעתו ולהתאים נסיעתו לתנאי הדרך. מעדותו של התובע עולה, כי לאחר שראה את רכב הנתבעים מתחיל בפנייה שמאלה, תחילה צפר לו ולא מיד בלם את רכבו. רק משראה כי רכב הנתבעים אינו שם לב לצפירות החל לבלום את רכבו והסיט אותו ימינה. גם מהעובדה כי עצמת הפגיעה ברכב הנתבעים היתה גבוהה עולה המסקנה כי רכב התובע לא נסע במהירות מספיק איטית בהתאם לתנאי הדרך. לפיכך, יש להטיל עליו רשלנות תורמת בשיעור של 15%.

גובה הנזק

בעקבות התאונה נגרמו לתובע הנזקים הבאים: נזק לרכב בסכום של 6,062 ₪, בהתאם לחוות דעת השמאי והחשבונית שצורפו לכתב התביעה. כן נשא התובע בתשלום שכ"ט שמאי בסכום של 700 ₪. יוצא אפוא שסכום נזקיו הישירים של התובע עומד על סך של 6,762 ₪.

לאור העובדה שקבעתי כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 15%, הרי שעל הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בסכום של 5,748 ₪.

לפיכך אני קובעת כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, סך של 5,748 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.12 ועד התשלום בפועל.

כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסכום של 700 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום.