מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' עזורי ואח'

פסק דין

מבוא

מנהל מקרקעי ישראל (להלן:"התובע"), עותר לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך 1,309,985 ₪, בגין הצבת קרוואנים במקרקעין שבבעלותו, ללא היתר, בשנים 1999-2003.

נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), שהינו בעל מניות ומנהלה של נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), טוען כי לא החזיק במקרקעין באופן אישי, אלא באמצעות הנתבעת; עוד נטען כי הנתבעת פעלה בהתאם להיתר ורשות שקיבלה מחוכרי המקרקעין ובכל מקרה נעשה שימוש בשטח קטן, לתקופה קצרה ובאופן ארעי. בנוסף, כופרים הנתבעים בסכום התביעה ובחוות הדעת המבססת אותו.

הפלוגתאות העיקריות הדורשות הכרעה הינן:

מהו השטח בו נעשה שימוש;

מהם דמי השימוש הראויים;

האם הנתבע חב בדמי השימוש באופן אישי;

העובדות וטענות הצדדים

המקרקעין דנן, מצויים במושב גני יהודה וידועים כחלקות 93, 91, 89, 88 בגוש 6500 (להלן: "המקרקעין" או "המקרקעין נשוא התובענה") .

כפי שנטען, הנתבע מחזיק וחוכר מקרקעין הסמוכים למקרקעין נשוא התובענה, בגוש הנ"ל, 6500, בחלקה 76 (להלן: "המקרקעין הסמוכים").

בשנת 1996 הגיש התובע כנגד הנתבע תביעה בגין שימושים חורגים אשר ביצע הנתבע במקרקעין הסמוכים בנסיבות דומות, בשל הצבת קרוואנים. בתאריך 26.11.1996 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייב הנתבע לסלק את הקרוואנים מן המקרקעין הסמוכים, לא יאוחר מיום 27.11.1997.

כפי שהסתבר לתובע, הנתבע פינה את המקרקעין הסמוכים אלא שהקרוואנים הועתקו למקרקעין דנן.

ביקורי מפקח מטעם התובע העלו כי הנתבע הציב במקרקעין דנן "עיר קרוואנים", אשר חלקם הושכרו למטרות מגורים לעובדים זרים, וחלקם יועד למכירה.

לפיכך, בתאריך 20.3.2005 עתר התובע בתובענה דנן כנגד הנתבע ואשתו. בכתב התביעה המקורי נתבקש סעד של פינוי וסילוק יד וכן נתבעו דמי שימוש ראויים בסך 1,698,340.94 ₪, לשנים 1998-2005. לימים ולאור הצהרת הנתבע כי אשתו אינה קשורה לשימוש הנטען, נמחקה התובענה כנגדה. בהמשך, לאחר משא ומתן ולאור הצהרת הנתבע כי פינה את הקרוואנים, צומצמה המחלוקת בישיבת קדם המשפט הראשונה (10.2.2008), ונותרה לדיון המחלוקת הכספית בלבד.

כתב תביעה מתוקן הוגש בתאריך 13.5.2008 ובתאריך 6.7.2008 הוגש כתב הגנה מתוקן, בו נטען לראשונה כי הנתבעת היא אשר עשתה את השימוש במקרקעין. לאור זאת, בהסכמת הצדדים תוקנו כתבי הטענות פעם נוספת באופן שהוספה הנתבעת (פרוטוקול הדיון מתאריך 14.8.2008).

הנתבעים טוענים להגנתם כי התביעה התיישנה, ככל שהיא מתייחסת לפרקי הזמן שלפני תאריך 13.5.2001 וזאת בשל מועד הגשת כתב התביעה המתוקן. עוד טענו הנתבעים, כי המקרקעין הוחזקו על ידי הנתבעת על פי היתר ורשות אשר קיבלה מחוכרי המקרקעין; כי הנתבעת סמכה על חוכרי המקרקעין כי אלה רשאים להתיר לה את השימוש, לתקופה מוגבלת; כי הנתבע לא עשה כל שימוש במקרקעין ואינו אמור להיות צד לתובענה; כי הנתבעת לא עשתה שימוש בחלקה 88, וכי אם יתברר שכן, הרי שהדבר נעשה בשגגה ובשטח קטן משמעותית משטח החלקה, עד פינויה בתחילת ספטמבר 2001. עוד נטען כי הקרוואנים הוצבו רק בחלק מצומצם משטח המקרקעין, לתקופה קצרה ובאופן ארעי עד פינויים בסוף שנת 2002.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהירו של המפקח מר יואל איליה, אשר ביקר במקרקעין ותמך בעובדות התביעה אשר פורטו לעיל. כמו כן הוגשו שתי חוות דעת: (1) חוות דעתו של המודד, מר דרור בן נתן באשר לשטחי השימוש; ו – (2) חוות דעת מטעם השמאית גברת דליה אביב-אביזמל, באשר לגובה דמי השימוש (להלן: "שמאית התובע"). כמו כן, הוגש ת/1 – דו"ח רשם חברות של הנתבעת מתאריך 18.1.2011.

מטעם הנתבע הוגש תצהירו בו פירט, בין היתר, את העובדות והטענות אשר פורטו לעיל. כמו כן הוגשו שתי חוות דעת: (1) חוות דעתו של מפענח תצלומי אויר, מר שאולי יצחק מטעם "שדות – מיפוי סקרים וצילומי אויר (להלן: "חוות דעת שדות") ו – (2) חוות דעת מטעם שמאי המקרקעין מר עופר עמיאל ("שמאי הנתבעים"). עוד הוגש נ/1 - נייר עבודה אשר נערך על ידי שמאי הנתבעים בתמיכה לחישוב דמי השימוש על ידיו.