מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב נ' אלבאבא ואח'

פסק דין- נתבעים 1-7

1.לפני תביעה שהוגשה ע"י מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל" ו/או "התובע") לפינוי וסילוק יד מן המקרקעין המצויים בגוש 3971 חלקות 42 ו- 36 בעיר לוד אשר בבעלות רשות הפיתוח (להלן: "המקרקעין"). התביעה הוגשה ביום 31.12.2006 כנגד 10 נתבעים, נתבעת 10 נמחקה מהתביעה נוכח פטירתה והתביעה כנגד נתבעים 8-9 עוכבה בהתאם להחלטתי מיום 7.12.12, עד להכרעת בית המשפט המחוזי בתביעת הבעלות שהוגשה על ידם.

נוכח האמור לעיל, פסק דין זה מתייחס לתביעה שהוגשה כנגד הנתבעים 1-7 בלבד (להלן: "הנתבעים").

טענות התובע

2.לטענת התובע, הנתבעים פלשו למקרקעין והקימו עליהם מבנים ללא אישור התובע. המבנים מצויים על תוואי מחלף וגשר הרכבת ומפריעים לפיתוח האזור הצפוני של העיר לוד.

3.במהלך שנת 2003, הוגשו כתבי אישום כנגד הנתבעים בגין בניה בלתי חוקית והוצאו צווי הריסה שיפוטיים.

4.התובע טען, כי הנתבעים הינם משיגי גבול במקרקעין וכי הבהיר לנתבעים שעליהם להפסיק את הפלישה למקרקעין, לסלק כל מחובר אשר הוקם שלא כדין ולהחזיר המצב לקדמותו אולם, הנתבעים לא קיימו הדרישה.

5.התובע עתר למתן צו לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין על כל המחובר ושאינו מחובר אליהם; צו מניעה קבוע המונע מהנתבעים או מי מטעמם לעשות שימוש כלשהו במקרקעין; צו המורה לנתבעים לסלק כל שמחובר או אינו מחובר שהוקם על ידם שלא כדין ולסלק מהמקרקעין כל צד ג' שאינו בר רשות; כן התבקש צו לפיצול סעדים על מנת שיתאפשר לתובע לתבוע דמי שימוש ראויים נוכח טענתו כי הנתבעים עושים שימוש במקרקעין מבלי לשלם דמי חכירה.

6.התובע צירף לתביעתו העתק רישום מפנקס המקרקעין (נספח א' לכתב התביעה).

על פי הרישום, הבעלות במקרקעין הינה של רשות הפתוח.

עוד ניתן ללמוד מהרישום כי הרכישה נעשתה ביום 28.11.1955 מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג- 1953 (להלן:"חר"ם" ו/או "החוק" ו/או "חוק רכישת מקרקעים").

7.יצוין, כי כתב התביעה מצביע על מערכת עובדות פשוטה לכאורה, אך לא זו התמונה הנפרשת מעיון בהגנת הנתבעים המעלה מסכת עובדתית מורכבת מכפי שהוצגה בכתב התביעה וראשיתה עוד בתחילת המאה הקודמת.

טענות הנתבעים

8.הגנת הנתבעים מורכבת הן מבקשת הרשות להתגונן (בש"א 2552/07) והן מהבקשה למחיקה/דחייה על הסף ולמחיקת כותרת (בש"א 2523/07) שהוגשה על ידם. (ראו לעניין זה החלטת כבוד השופטת שמולביץ בתיק זה מיום 23.6.11).

9.להגנתם, טענו הנתבעים, כי התביעה הוגשה כעבור כ- 100 שנות שימוש במקרקעין. הנתבעים, הוריהם, הורי הוריהם ובני משפחותיהם התגוררו, עיבדו, החזיקו והשתמשו במקרקעין מאז תחילת המאה הקודמת ועד להגשת תביעה זו, המקרקעין בחזקתם ובשימושם הבלעדי, שעה שהשקיעו את מיטב כספם, עיבדו, ניהלו והשתמשו במקרקעין כמנהג בעלים.

10.עוד בזמנים המנדטורים, טרם הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל ונחקקו החוקים מכוחם הוגשה התביעה, הכירו הרשויות המוסמכות בזכות הנתבעים כבעלים ואלו אף נרשמו בספרים ומצאו ביטוי מפורש בכתובים- בנסחי רישום ולימים בהתכתבות עם התובע אשר הכיר בזכויות הבעלים.

11.עוד טענו הנתבעים, כי התובע רכש את המקרקעין שלא כדין שכן שלושת התנאים המצטברים המפורטים בסעיף 2 לחוק רכישת מקרקעים – לא התמלאו.

12.הנתבעים טענו, כי התובע הכיר בזכות אבותיהם במקרקעין לפני למעלה מ-50 שנה, וכי הם פעלו בהסכמת התובע כפי שזו ניתנה להם בסוף שנות החמישים, וכן מכוח צו ירושה שניתן בבית הדין השרעי לחלקם ומאז ועד היום לא נטען נגד תוקפו.

הנתבעים ציינו בבקשת הרשות להגן כי לאור השנים הרבות שחלפו אין ביכולתם לאתר חוזים, מסמכים או הסכמות אליהם הגיעו הצדדים.

יחד עם זאת, טענו הנתבעים כי הצליחו לאתר מסמכים שונים, בינהם פרוטוקולים של ועדות מטעם התובע והתכתבויות שונות. כך, לדוגמה, הוצג מסמך המעיד כי ביום 25.2.1960 התכנסה וועדה לקביעת בעלות, דנה בעניין הבעלות על "המקרקעין" וקבעה בפועל כי הבעלות דאז שייכת לאחר והם הבעלים של המקרקעין ומסמך נוסף המעיד כי ביום 1.3.1960 הכיר אגף הנכסים במשרד האוצר בזכויות מר סלים עבדול רחמן ברגיתי במקרקעין.