מנדלסון נ' פבני ואח'

החלטה

בפני בקשה של המבקש להאריך את המועד להגיש ערעור על החלטת כב' הרשם מיום 15.3.11, בה דחה כב' הרשם את בקשת המבקש לבטל פסק דין אשר ניתן כנגדו, לטובת המשיב, בהעדר בקשת רשות להתגונן.

דיון בבקשה להארכת מועד –

המבקש קיבל את ההחלטה ביום 24.3.11 והגיש בקשה זו, אליה צורף הערעור עצמו, ביום 12.5.11.

המבקש מסביר את האיחור בכך שהוא לא ידע מה המועד להגיש את הערעור והוא התייעץ עם עו"ד שכן אשר אמר לו כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת הערעור, כיוון שמדובר בערעור בזכות, מבלי שנלקחה בחשבון שמדובר בערעור על החלטת רשם, אותו ניתן להגיש בתוך 20 ימים בלבד (סעיפים 3 ו-4 לבקשה).

מתיאור זה של המבקש עולה כי המבקש מצוי בנוהלים של בית המשפט והוא היה מודע לכך שקבועים לוחות זמנים אשר עליו לעמוד בהם.

מחדלו של המבקש הוא בכך שלמרות שידע זאת, הוא לא פעל כדי לברר מה לוח הזמנים העומד לרשותו, אלא הסתפק בבירור שיטחי אצל פקידת המוקד והתייעצות אגבית עם איזה עו"ד שכן, ששמו לא הוזכר, מבלי שכל הפרטים הובאו בפניו, ככל הנראה.

בקצרה – תיאור זה של המבקש, כשלעצמו, ספק בעיני אם יש בו כדי לבסס את הבקשה להארכת מועד.

סיכויי הערעור –

בטרם אכריע בבקשה, עלי לבדוק את סיכויי הערעור, שמא יש בהם כדי לשכנעני כי ראוי ליתן למבקש את יומו, למרות האיחור.

בהחלטה, נשוא הערעור, דוחה כב' הרשם את בקשת המבקש לביטול פסק דין משני נימוקים. נימוק פרוצדוראלי ונימוק מהותי.

אתייחס להלן לשני הנימוקים בנפרד.

הנימוק הפרוצדוראלי - בנימוק זה קובע כב' הרשם כי המבקש איחר בהגשת בקשת הרשות להתגונן מטעמו, להבדיל מן הנתבעים האחרים באותו התיק (המשיבים הפורמאליים).

כך קובע כב' הרשם (פסקה 10 להחלטה):

"לגבי הנתבע מס'3 (המבקש דנן – מ'א') ולאחר שקילת טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

לגביו אין מחלוקת לגבי מועד מסירת כתב התביעה.

הטענה כי הוא הגיש בקשה כלשהי לבית המשפט הלא נכון אינה יכולה לסייע לו ככן היה עליו להגיש בקשה לרשות להגן נתמכת בתצהיר ולא כל בקשה אחרת"

אין ספק כי המבקש קיבל את כתב התביעה ביום 13.12.10, אותו המועד בו קיבלו הנתבעים האחרים (המשיבים הפורמאליים כאן) (כאמור בסעיף 3 להחלטה נשוא הערעור).

לגבי הנתבעים האחרים קבע כב' הרשם בזו הלשון (פסקה 9 להחלטה):

"מעבר לכך, הנתבעים 1 + 2 צירפו לבקשתם העתק מהבקשה לרשות להגן הנושאת את חותמת בית המשפט ביום 16.1.11, דהיינו יום לאחר מתן פסק הדין שהיה יום שבת בשבוע. משבוצעה המסירה ביום 13.12.10 הרי שלצורך מנין הימים להגשת בקשה לרשות להגן לא בא במניין יום המסירה ומכאן שלרשות הנתבעים 1 + 2 עמדו שלושים (ימים – מ'א') עד ליום 14.1.11 שהיה יום ו' בשבוע. מכאן שהנתבעים פעלו לאלתר והגישו את הבקשה לרשות להגן כמצויין לעיל."