מלצ'יקוב נ' שרת המשפטים

השופטת ע' ברון:

1. העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת שרת המשפטים (להלן: המשיבה) מיום 29.8.2018, שבה הורתה המשיבה על הסגרתו של העותר לרוסיה לשם העמדתו לדין בגין עבירת סמים (להלן: צו ההסגרה); החלטה זאת ניתנה מכוח סמכות המשיבה לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).

           ביום 5.5.2015 הגישה ממשלת רוסיה בקשה להסגרתו של העותר לידיה. ביום 30.5.2016 הורתה המשיבה על הבאת העותר לפני בית משפט מחוזי על מנת שיקבע אם הוא בר-הסגרה לרוסיה, ובהמשך לכך נקט היועץ המשפטי לממשלה בהליך להכרזתו של העותר כבר-הסגרה (כאמור בסעיף 3 לחוק ההסגרה). ביום 15.6.2017 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' מ' לומפ) כי העותר הוא בר-הסגרה, והורה על החזקתו במעצר עד להסגרתו בפועל (תה"ג 17222-02-17); ביום 23.5.2018 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של העותר על פסק דין זה (ע"פ 5473/17, השופטים נ' סולברג, ד' מינץ ו-ע' גרוסקופף; להלן: פסק הדין בערעור). בסמוך לאחר מכן, ביום 3.6.2018 פנה העותר למשיבה בכתב וביקש שתסרב להורות על הסגרתו לרוסיה – ואולם לדבריו לא זכה לקבל מענה כלשהו לפנייתו. לא רק זאת, לדברי העותר אף לא הודע לו מטעם המשיבה על דבר חתימתו של צו ההסגרה, והדבר נתגלה לו רק ביום 6.9.2018 בשיחה עם נציג המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. יצוין כי תוקפה של ההכרזה על העותר כבר-הסגרה לרוסיה הוארך מעת לעת מכוח סעיף 20 לחוק ההסגרה, ונכון לעת הזו צו ההסגרה עומד בתוקפו עד ליום 17.11.2018.

2. העותר סבור כי צו ההסגרה לוקה בחוסר סבירות קיצוני והוא מבקש את ביטולו; לחלופין מבוקש להורות כי ההסגרה תבוצע רק לאחר קבלת התחייבות מצד ממשלת רוסיה לכך שגורם ישראלי יערוך ביקורת על תנאי כליאתו של העותר שם, ולכך שבמהלך מאסרו ייענו "דרישותיו הדתיות" של העותר.

           על פי הנטען בעתירה, העותר נמלט לישראל מתוך חשש לחייו ובעקבות איומים ברצח שקיבל מצד מי שהיה שותפו לעבירה והופלל על ידו. עוד לדבריו, מן המפורסמות שבתי המשפט ברוסיה אינם מקפידים על זכותם של נאשמים להליך הוגן, שתנאי המאסר בבתי הכלא הם מחפירים ושמופעלים אמצעי עינוי נגד אסירים. כן נטען כי העונש הצפוי לעותר ברוסיה צפוי להיות חמור באופן משמעותי מן העונש שהיה נגזר עליו אילו היה עומד לדין בישראל; והעותר מוסיף ומציין שאין לו עבר פלילי כלשהו, והוא שוהה במעצר מאחורי סורג ובריח בישראל מזה שנה וחצי. בנסיבות אלה, כפי שפורטו לדברי העותר גם בפנייתו למשיבה, ובמיוחד לנוכח הסכנה הנשקפת לו כתוצאה מן ההסגרה – לגישתו של העותר היה על המשיבה להשתכנע כי מדובר במקרה יוצא דופן, המצדיק להימנע מהסגרתו לרוסיה. בהקשר זה מלין העותר גם על כך שלא זכה למענה לפנייתו למשיבה, ולדבריו בנסיבות אלה אין לדעת אם טענותיו בכלל נשקלו על ידה קודם לחתימתו של צו ההסגרה. בד בבד עם העתירה הגיש העותר בקשה לצו ביניים, המורה להימנע מהסגרתו של העותר עד להכרעה בעתירתו, וכן בקשה לפטור מאגרה.

3. משהובאה העתירה לפניי, ביום 21.9.2018 קבעתי כי "אין מקום למתן צו הביניים המבוקש במעמד צד אחד"; וכן כי "לאחר שתוכרע הבקשה לפטור מאגרה, יוחלט על המשך הטיפול בעתירה". ביום 3.10.2018 הורה כבוד הרשם ג' לובינסקי זיו על דחיית הבקשה לפטור מאגרה, והורה כי האגרה תשולם עד ליום 23.10.2018 – שאם לא כן תימחק העתירה. בשלב זה הוגשה לתיק "הודעה דחופה ובקשה למחיקת העתירה על הסף מטעם המשיבה", ובמסגרתה עודכנו כי הסגרתו של העותר לרוסיה מתוכננת לזמן קרוב ביותר, וגורמים רוסיים אף צפויים להגיע לישראל בימים אלה לצורך ליווי הליך ההסגרה של העותר. על מנת שלא לסכל את הליך ההסגרה ואת מסגרת הזמנים שנקבעה, מבקשת המשיבה כי נכריע בעתירה בהקדם ונורה על מחיקתה. העותר מצידו הודיע כי הוא מתנגד למחיקת העתירה, וביקש לאפשר לו למצות את זכותו לקיום ההליך המשפטי בעניינו; כן הודיע העותר כי בכוונתו לשלם את האגרה בתיק בהקדם האפשרי.    

4. לאחר שעיינו בעתירה, בבקשת המשיבה ובתגובה לה, הגענו לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשת המשיבה ולהורות על דחייתה של העתירה על הסף אף טרם שהוסדר תשלום האגרה בתיק – וזאת על מנת שלא לסכל, ולו בעקיפין, את הליך הסגרתו של העותר לרוסיה, שנקבע בתיאום עם הגורמים הרלוונטיים ברוסיה וכרוך בהשקעת משאבים ומאמצים הן מן הצד הרוסי והן מן הצד הישראלי.

           סעיף 18 לחוק ההסגרה מורה כי "שר המשפטים רשאי לצוות על ביצוע הסגרתו של מבוקש שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי, ומשציווה כך מותר למסור את המבוקש למדינה המבקשת ולהעבירו אל מחוץ לגבולות ישראל". הנה כי כן, סמכות שר המשפטים לפי סעיף זה היא סמכות שבשיקול דעת – הגם שהחוק אינו מונה את השיקולים ששומה על השר לשקול בנדון. הכלל שקנה שביתה בפסיקתו של בית משפט זה, הוא ששר המשפטים נדרש להפעיל את סמכותו לצוות על ביצוע ההסגרה, אלא במקרים חריגים ומנימוקים כבדי משקל ומיוחדים: "העיקרון המנחה הוא כי כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בחוק להסגרה, יש לכבד ככלל את הסכם ההסגרה הקיים בין מדינת ישראל למדינה המבקשת על דרך של קיום ההסגרה. לפיכך, הגם שבידי שר המשפטים להחליט על הימנעות מהסגרה, יוגבל השימוש בכוח זה 'רק לנסיבות מיוחדות וכבדות משקל'" (בג"ץ 9420/09 פלוני נ' שר המשפטים, פסקה 19 (10.3.2010); כן ראו: בג"ץ 793/83קירשנבאום נ' שר המשפטים, פ"ד לח(1) 161, 164 (1984); בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 46-45 (1987); בג"ץ 6392/93 מנינג נ' שר המשפטים (2.3.1994)).

           בהתייחס לאותן נסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות מן ההסגרה חרף התקיימות התנאים שבחוק, נקבע כי "שני שיקולים עיקריים עשויים להצדיק הימנעות מהפעלת סמכותו של השר לחתום על צו ההסגרה: האחד – עניינו מדיני בתחום יחסי החוץ; והאחר – עניינו פרסונאלי-הומניטארי. בקווים כלליים, במסגרת שיקולים אלה יש לבחון האם נוצרו נסיבות חדשות אשר לא נשקלו על-ידי בית המשפט כאשר בחן את העתירה להורות על המבוקש כבר-הסגרה, או האם ישנם נתונים בדוקים אשר לפיהם ההסגרה תהא בלתי צודקת בעליל." (בג"ץ 3459/16 גרוזובסקי נ' שרת המשפטים, פסקה 12 (31.7.2016)).