מלחובה אוקסנה נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על החלטת בית משפט שלום לתעבורה בפתח תקוה (תת"ע 2570-01-11, השופט אלי אנושי) מיום 18.7.12, במסגרתו נדחתה בקשת המערערת לפסוק לה הוצאות משפט נוכח זיכויה מאישום, מכוח סעיף 80(א) בחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

השתלשלות העניינים בקצרה :

1.המערערת נהגה ברכבה בכביש, בנתיב השמאלי. כשביקשה לפנות ימינה, השתלבה בנתיב הימני כשהיא עוקפת רכב ובו ארבעה נוסעים. יושבי הרכב הנעקף סברו כי העקיפה שביצעה המערערת נעשתה בצורה מסוכנת והחלו נוסעים אחריה תוך שהנוסע היושב ליד הנהג מנפנף בידיו מתוך מכונית סגורה כשהוא אוחז בידיו בפתק כלשהו.

ויובהר – ברכב הנעקף ישבו שני גברים מלפנים ושתי נשים מאחור, כולם לבושים בלבוש אזרחי.

בדיעבד הסתבר כי הנוסע שליד הנהג היה שוטר שאינו בתפקיד (להלן: "הנוסע"). משסבר אותו שוטר, (שכאמור לא היה בתפקיד באותה עת, לא לבש מדים ולא נסע ברכב משטרתי), כי העקיפה שבצעה המערערת היתה עקיפה מסוכנת, המשיך לנסוע אחרי רכבה של המערערת, סימן לה בידיו לעצור, אך זו המשיכה בנסיעתה.

בשלב מאוחר יותר כאשר עצרה המערערת את רכבה לענייניה הפרטיים, רץ הנוסע לכיוונה, הציג לה תעודת שוטר, אך היא קראה לעברו "חמור" והמשיכה בדרכה. להלן: "האירוע הראשון".

בעקבות האמור לעיל, הזמין הנוסע ניידת משטרה. כשהיא הניידת למקום, יצאו מתוכה שני שוטרים לבושי מדים, ניגשו אל המערערת, עצרו אותה והסבירו לה שהנוסע שנפנף בידיו הוא שוטר. להלן: "האירוע השני".

בהמשך, עת הגיעה המערערת אל תחנת המשטרה למחרת האירוע ופגשה את הנוסע במדי שוטר, הגיבה ספונטנית כי לא זיהתה את הנוסע, וכי הוא נראה שונה לגמרי משנראה בעת האירוע הראשון.

2.לאור זאת, הוגש נגד המערערת כתב אישום באשמה של "אי ציות לשוטר", כאשר האישום התייחס לעובדה שלא עצרה את רכבה עת נופף לה הנוסע מתוך המכונית הנוסעת והתעודה בידיו, ובהמשך, כאשר המשיכה בנסיעתה לאחר שניגש אליה.

ויודגש, המערערת לא הואשמה בעבירת תנועה כלשהי.

פסק הדין בבית משפט קמא – הרשעה בדין:

3.בית משפט קמא דחה את טענות המערערת לפיהן, בעת הנסיעה, לא הבינה כי מדובר בשוטר, שכן ברכב האזרחי שעקפה ישבו שני גברים ושתי נשים לבושים בבגדים אזרחיים חגיגיים.

אותו רכב, כך לדבריה בבית משפט קמא, נסע אחריה ולצידה תוך שהנהג, העונד עגיל על לשונו, שרברב לשונו אליה ואילו הנוסע, מנפנף בידיו כשהוא מחזיק בידיו פתק כלשהו והיא לא יכלה להבחין בתוכנו בעת הנהיגה. היא סברה, כך לטענתה, כי הנהג מבקש להטרידה. עוד טענה כי אינה מבינה עברית היטב שכן עלתה לישראל לפני כ- 10 שנים, ולא הבינה כי הפתק שהוא החזיק בידו מהווה תעודת שוטר.

בית משפט קמא סבר כי העובדה שהמערערת לא ניסתה לקרוא את האמור ב"פתק" היא בגדר "עצימת עיניים", וכי לא נמצאה ראיה לכך שהנוסע נהג בדרך "לא נאותה".

נוכח כך הרשיע אותה בית המשפט בעבירה לפי תקנה 23 בתקנות התעבורה, שזו לשונה:

(א) - עובר דרך חייב לציית -

להוראות הניתנות על ידי שוטר במדים, או ע"י שוטר שהזדהה בתעודת מינוי או ע"י אדם הנמנה עם הג"א, כשהוא בתפקיד רשמי בפועל מטעם משטרת ישראל או ע"י שוטר צבאי במדים.

עונשה נגזר ל- 45 ימי פסילה ו - 750 ₪ קנס.

הערעור על הכרעת הדין: