מישלי ואח' נ' מועצה מקומית ואח'

החלטה

בפניי בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות.

התובע הוא מר שמואל מישלי (המכונה בחלק מן המסמכים, גם במסמכים שונים מטעמו שלו עצמו, "משעלי" או "משאלי"), בעל משק במושב קידרון (להלן: "התובע"). הנתבעות הן המועצה המקומית גדרה (להלן: "המועצה"), ראש המועצה המקומית גדרה, המועצה האזורית ברנר, המועצה האזורית גדרות, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שורקות" וחברת המהנדסים מ' מלין בע"מ.

עוד יצוין כי חברת המהנדסים הגישה הודעת צד ג' נגד המועצה המקומית גדרה ונגד מהנדס המועצה.

עניינה של התובענה בתביעה כספית על סך של 764,000 ₪ וכן תביעה לפינוי, סילוק-יד ומתן צו מניעה קבוע ומספר סעדים נוספים כפי שיפורטו להלן.

רקע עובדתי

התובע הינו חבר באגודת מושב קידרון להתיישבות שיתופית בע"מ ובעל הזכויות (בר-רשות) במשק חקלאי מס' 2 בגוש 4701 במושב קידרון (להלן: "המשק"), וזאת משנות ה-60' של המאה הקודמת.

בתאריך 12.7.1977 נחתם הסכם בין התובע לבין המועצה (נספח ת/8 לתצהיר התובע, להלן: "ההסכם הראשון"). במסגרת הסכם זה העביר התובע למועצה את זכויות החזקה בשטח של כ-500 מ"ר מן המשק, וזאת למטרת הקמת מכון לטיהור שפכים (להלן: "המכון") והעברת צינור ביוב בחלק זה של המשק. בתמורה התחייבה המועצה להמליץ בפני מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") להחכיר לתובע שטח בן 1,000-750 מ"ר באזור התעשייה הקיים בגדרה, וכן לשלם את דמי ההסכמה ו/או החכירה הנחוצים לשם העברת זכויות החכירה לתובע, או להקצות לתובע שטח בן 1,100-750 מ"ר באזור התעשייה החדש בגדרה. לחילופין נקבע בהסכם כי אם המועצה לא תצליח לגרום להחכרת או להקצאת אחד מן השטחים הנ"ל בתוך שנה ממועד חתימת ההסכם, תשלם המועצה לתובע סכום כספי של 15,000 ל"י. עוד נקבע בהסכם כי עם תחילת ביצוע העבודות במשק תשלם המועצה לתובע סך של 6,000 ל"י כפיצוי על כל הנזקים שייגרמו לתובע כתוצאה מכך. לבסוף נקבע בהסכם כי לתובע תינתן עדיפות ראשונה לשמש כקבלן מטעם המועצה לאחזקת המכון.

אין חולק כי המכון הוקם במשקו של התובע בסמוך לאחר חתימת ההסכם הראשון ופעל במקום במשך שנים רבות.

בתאריך 27.2.1981 נחתם הסכם נוסף בין התובע לבין המועצה (ת/17, להלן: "ההסכם השני"). במבוא להסכם השני (אשר יצוטט להלן) צוין הרקע לחתימתו של הסכם זה, כלומר ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים, נטילת החזקה בשטח במשקו של התובע על-ידי המועצה, הקמת המכון לשביעות רצונה של המועצה והתחייבותה של המועצה ליתן לתובע את התמורה שנקבעה בהסכם הראשון. עניינו של ההסכם השני הינו אפוא בהסדרת אופן מתן התמורה שנקבעה בהסכם הראשון, קרי מתן רישיון לתובע להחזיק בשטח בן 160 מ"ר באזור התעשייה בגדרה, המהווה חלק מחלקה 54 בגוש 4575 (להלן: "הקרקע"), ולבנות עליו מבנה למלאכה ותעשייה מכוח היתר בנייה שהוצא על שמה של המועצה.

יש לציין כי הקרקע הייתה בבעלות רשות הפיתוח ונוהלה על-ידי המינהל.

בתאריך 20.3.1983 נחתם הסכם (ת/22) בין התובע לבין מר יונתן מינס (להלן: "מינס"), במסגרתו מכר התובע את הזכות בקרקע שקיבל מן המועצה בהסכם השני (הזכות הוגדרה בהסכם בין התובע לבין מינס כ"זכות בנין בית מלאכה בשטח של 160 מ"ר"). בהסכם נקבע כי בתמורה למכירת זכות זו ישלם מינס לתובע סך של 180,000 שקלים. ההסכם נחתם בפני עורך-דין, אשר אישר בחתימתו כי הצדדים חתמו בפניו על ההסכם. כמו כן חתם ראש המועצה בשוליו של ההסכם, בצירוף חותמת המועצה, על אישור העברת הזכויות בקרקע מן התובע למינס.

בשנת 1995 הגיש המינהל תביעה נגד מינס לפינויו מן הקרקע, ובתובענה זו ניתן נגד מינס פסק-דין בהעדר הגנה. פסק-דין זה בוטל מאוחר יותר לבקשתו של מינס, אשר לאחר ביטולו הגיש מצידו תביעה כספית נגד המועצה, ראש המועצה והוועדה לתכנון ולבנייה "זמורה". הדיון בשתי התובענות אוחד – היינו תביעת הפינוי של המינהל והתביעה הכספית של מינס – וביום 27.11.2008 ניתן פסק-דין בשתי תובענות אלה על-ידי בית-משפט זה (ת"א 1862/00, ת"א 1817/05, כבוד השופט ה' פינשטין).

בפסק-דינו של כבוד השופט פינשטין נקבע כי עיון בהסכם בין התובע למועצה (ההסכם השני – א.ל.ע.) מעלה תהיות, שכן סעיף 4(ז) להסכם השני קבע בניגוד לדין כי הבעלות במבנה, שייבנה על-ידי התובע על הקרקע, תהא שייכת לו. במלים אחרות, בהסכם השני נעשתה הפרדה בין המקרקעין לבין המחוברים שהוקמו עליהם, וזאת בניגוד להגדרת המונח "מקרקעין" בסעיף 1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). עוד נקבע בפסק-דינו של כבוד השופט פינשטין כי סעיף 5 להסכם השני קבע כי לתובע אסור להעביר את זכויותיו במבנה או את זכויות השימוש שלו לאדם אחר ללא הסכמת המועצה מראש ובכתב. בעניין זה ציין כבוד השופט פינשטין כי מינס קיבל אמנם, כאמור, אישור מאת ראש המועצה להעברת הזכויות. ברם, נקבע, למעשה, כי אישור זה של ראש המועצה ניתן בחוסר סמכות וכי המועצה עצמה לא אישרה את העברת הזכויות בקרקע מן התובע למינס. כבוד השופט פינשטין הוסיף ופסק כי בהסכם בין התובע למינס נקבע כי דמי ההסכמה למינהל בגין העברת הזכות בקרקע ישולמו על-ידי מינס. לפיכך נפסק, למעשה, כי התובע יידע את מינס בדבר זכויותיו של המינהל בקרקע ובדבר החובה לפנות למינהל ולקבל את אישורו להעברת הזכות בקרקע.

בסיכומו של עניין נקבע אפוא בפסק-הדין כי למינס אין כל זכויות בקרקע וכי עליו לפנותה ולהשיבה לידי המינהל כשהיא נקייה מכל מחזיק, מבנה או חפץ. כמו כן נקבע כי למינס אין תשתית משפטית לתביעות כספיות כלשהן, הואיל ותביעות אלה עומדות בניגוד לכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". כמו כן נקבע כי תביעתו של מינס נגד המועצה התיישנה.

על פסק-דין זה הגיש מינס ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז (ע"א 1584-02-09). ביום 9.11.2009 הוסכם בין הצדדים על ביטולו של פסק-הדין בכל הנוגע לתביעתו הכספית של מינס (ת"א 1862/00) ועל השבת העניין לבית-משפט זה "לטיעונים בלבד, כפוף לרשות להגיש בקשה להבאת ראיות חדשות". בהמשך נדחה ביום 31.12.2009 ערעורו של מינס על החלק בפסק-הדין העוסק בתביעת הפינוי שהוגשה נגדו על-ידי המינהל (ת"א 1817/05).

במאמר מוסגר יש לציין כי הדיון המחודש בת"א 1862/00 מתקיים אף הוא בפניי (התיק מוספר מחדש כת"א 31440-09-10).

עוד יצוין כי מינס הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (רע"א 787/10), וביום 7.4.2010 נדחתה בקשתו.

להשלמת התמונה, וכפי שיפורט להלן, יצוין כי בשנת 2004 הוקמה במשק תחנת שאיבת ביוב חדשה תחת המכון הישן לטיהור שפכים.

עילות התביעה שבפניי