מישלי ואח' נ' מועצה מקומית ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם התובע, מר שמואל מישלי (להלן: "התובע או מישלי או משעלי"), למחיקת סעיפים בכתב-הגנתה של הנתבעת 1, המועצה המקומית גדרה (להלן: "הנתבעת או המועצה").

התובע טען בכתב-התביעה כי הנתבעת הקימה מתקן לטיהור שפכים בשטחו, אך לא עמדה בהתחייבויותיה החוזיות כלפיו ולא פיצתה אותו כמוסכם בחוזה בין הצדדים.

הנתבעת, מצידה, טענה בכתב-ההגנה כי פיצתה את התובע באמצעות מתן זכות שימוש בקרקע חלופית (להלן: "המקרקעין"). עוד ציינה הנתבעת בכתב-ההגנה כי זכות זו נמכרה על-ידי התובע לאדם בשם יונתן מינס (להלן: "מינס") ואף צירפה לכתב-ההגנה את חוזה המכר בין התובע לבין מינס.

עוד יצוין כי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") – הוא בעל הזכויות במקרקעין – הגיש לבית-משפט זה תביעת פינוי נגד מינס (ת"א 1817/05), וביום 27.11.08 ניתן פסק-דין שבו נתקבלה תביעת הפינוי.

על פסק-דין זה הגיש מינס ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז (ע"א 1584-02-09), וביום 31.12.09 נדחה ערעורו. מינס הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון אשר נדחתה אף היא ביום 7.4.10 (רע"א 787/10).

הבקשה

התובע טוען כי נודע לו לאחרונה על ההליכים הנ"ל בעניינו של מינס ובהמשך לכך נאחז בתוכנם של פסקי-הדין השונים שניתנו בהליכים אלה, ובפרט בהחלטתו של בית-המשפט העליון ברע"א 787/10, לפיה:

בית משפט השלום קבע כממצא שבעובדה כי [המינהל] לא העביר [למינס] או למשעלי זכויות במקרקעין ולמעשה ההסכם שנכרת בעניין המקרקעין נכרת תחילה בין משעלי למועצה ולאחר מכן בין משעלי [למינס]. כפי שקבע בית המשפט המחוזי אין מקום להתערבות בממצאים עובדתיים אלו.

...

סוף דבר: אין בידי לסייע [למינס] שכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, [מינס] לא הוכיח כי [המינהל] העניק למועצה זכויות במקרקעין וממילא לא יכולה היתה המועצה להעניק זכויות שלא ניתנו לה למשעלי וזה האחרון לא יכול היה להעניקן [למינס].

בנסיבות אלה ביקש התובע למחוק מכתב-הגנתה של הנתבעת את הסעיפים המתייחסים לטענה בדבר העברת המקרקעין לתובע.

המשיבים השונים הגישו את תגובתם לבקשה, ומכאן החלטתי.

דיון והכרעה

מדובר בבקשת סרק.

ראשית, כאמור בתגובתה של הנתבעת, התובע לא פעל בהתאם לתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולא פנה לנתבעת בעניין זה עובר להגשת הבקשה. די אפוא בעובדה זו כדי להביא לדחיית הבקשה.

שנית, יש לדחות את הבקשה אף לגופה.

אכן, לאור פסקי-הדין השונים שניתנו בעניינו של מינס לא יכולה להיות עוד מחלוקת כי המינהל לא העביר את זכויות הבעלות שלו במקרקעין לנתבעת, וממילא הנתבעת לא יכולה הייתה להעביר זכויות אלה לתובע והתובע לא יכול היה להעבירן למינס. כמו כן נפסק כי העברת זכויות בדרגה נחותה יותר מזכויות הבעלות על-ידי הנתבעת לתובע וממנו למינס הייתה כרוכה בהסכמת המינהל – הסכמה שלא נתבקשה וממילא אף לא ניתנה, ומכאן שהעברות זכויות אלה בטלות.

ואולם, עניינה של התובענה שבפניי אינה בהעברת הזכויות במקרקעין, כי אם בתביעת הפיצוי של התובע מן הנתבעת. ואמנם מקריאת פסקי-הדין השונים שניתנו בעניינו של מינס עולה לכאורה כי העיסקה שאליה מתייחס כתב-ההגנה של הנתבעת אכן התקיימה, קרי הנתבעת העבירה לתובע זכויות מסוימות במקרקעין והתובע, מצידו, מכר בעקבות זאת את הזכויות הללו למינס.

הדברים סוכמו על-ידי בית-המשפט העליון בפתח דבריו ברע"א 787/10 הנ"ל: