פסק דין
1.בכתב התביעה נושא תובענה זו נתבעים פיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים מיום 31.12.09, בהתנגשות בין כלי הרכב של התובעת והנתבע 1. הנתבעת 2 היא המבטחת של רכב הנתבע 1.
2.הנתבע 1 הגיש ביום 31.08.10 כנגד התובעת ומנורה מבטחים בטוח בע"מ, תביעה שכנגד. כן הגיש הנתבע 1, בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום, בקשה לאישור ייצוג על ידי עורך דין ובקשה דחופה לדחיית מועד הדיון. בדיון אשר התקיים בתביעה ביום 02.09.10, דחיתי בקשות הנתבע 1 כאמור וכן לא התרתי הגשת התביעה שכנגד כמפורט בהחלטתי (עמ' 3-2 לפרוטוקול).
3.התובעת טענה כי היא נסעה בדרך עירונית ולפניה נסע הנתבע 1 "לאט-לאט". לדבריה, החלה לעקוף את הנתבע 1, ואז הנתבע 1 "ללא איתות, ללא בדיקה במראה החליט לפנות שמאלה וגרם לנזקים" (סעיף 3 לכתב התביעה). התובעת תבעה תשלום הנזקים לרכבה ושכר טרחת שמאי בסך כולל של 3,468₪.
4.הנתבעים הכחישו את אחריות הנתבע 1 לגרימת התאונה. בכתב ההגנה נטען כי רכב הנתבע 1 האט את נסיעתו על מנת לפנות בצומת, אותת על כוונתו לפנות שמאלה והמתין שרכב הבא ממול יפנה את הנתיב. לאחר שווידא כי הנתיב פנוי ולאחר מבט במראות החל בפניה שמאלה ואז הגיחה התובעת אשר נסעה מאחור, עקפה את רכב הנתבע 1 כאשר רכבה נמצא על הנתיב הנגדי ופגעה ברכב הנתבע 1 (סעיף ב' לכתב ההגנה).
5.מהראיות עולה כי התאונה ארעה בכביש אשר בו נתיב נסיעה אחד לכל כוון. התובעת נסעה אחר הנתבע 1 בנתיב אחד ולאחר מכן סטתה לנתיב הנגדי לצורך ביצוע עקיפה.
6.הנתבע 1 הגיש תמונות של מקום התאונה (נ/1) והתובעת אישרה בעדותה כי התמונות הן של מקום אירוע התאונה (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 7). התמונות מעלות כי התאונה ארעה בתוך צומת. צומת מוגדרת בתקנה 1 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1981 (להלן: "תקנות התעבורה"), כדלקמן:
""צומת" - השטח המתהווה על ידי פגישתם של שני כבישים או יותר והמוגבל על ידי קווי שפות הכבישים או אבני השפה של אותם כבישים או על ידי הארכתם המדומה;"
7.תקנה 47(ה)(4) לתקנות התעבורה, אשר כותרתה היא "עקיפה" קובעת:
"נוהג רכב לא יעקוף, לא ינסה לעקוף ולא יסיט את רכבו שמאלה או ימינה כדי לעקוף רכב או בעל-חיים באחד מאלה:
. . .
(4)הוא עובר בתוך צומת, או אינו משלים את העקיפה לפני הגיעו לצומת";
כמו כן, תקנה 47(ו)(1) לתקנות התעבורה מורה כי הוראת תקנה 47(ה)(4), לא תחול על עקיפה בכביש שייש בו שני נתיבים או יותר באותו כיוון נסיעה.
8.משהתובעת יצאה לעקיפה לפני הצומת ולא השלימה את העקיפה לפני הגיעה אל הצומת, בכביש אשר בו כאמור, אך נתיב נסיעה אחד לכל כוון, נהגה בניגוד להוראת סעיף 47(ה)(4) לתקנות התעבורה ולכן רובצת עליה אחריות לקרות התאונה.
9.עם זאת, כמפורט להלן, גם לנתבע 1 אחריות, אם כי פחותה מזו של התובעת, לאירוע התאונה.
10.מעדותו של הנתבע 1 עולה כי בטרם פנה שמאלה, היה רכבו בעצירה. העובדה כי רכבו של הנתבע 1 פגע ברכבה של התובעת במרכז צידו הימני (ר' עמ' 4 לחו"ד השמאי המצורפת לכתב התביעה, ממנה עולה כי הפגיעות הן בשתי הדלתות הימניות, קדמית ואחורית), מצביעה על חוסר זהירות גם מצידו של הנתבע 1. העובדה שהפגיעה היא במרכז חלקו הימני של הרכב כאמור, מתיישבת יותר עם כך שהנתבע 1 לא הביט כנדרש במראה בטרם פנה שמאלה ומסתבר יותר שלו היה מביט במראה בטרם היה פונה, היה מבחין ברכבה של התובעת ולא היה מתחיל את פנייתו ובהתאם לא היה מתנגש ברכב התובעת.
11.ביחס לגרסת הנתבע 1 לנסיבות פנייתו שמאלה, נמצאה סתירה בטענותיו. בכתב ההגנה טען כי בטרם פנה שמאלה המתין שרכב הבא ממול יפנה את הנתיב (סעיף ב' לכתב ההגנה). בשונה מכך, טען בעדותו כי הוא נתן זכות קדימה "למי שרצה לצאת" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 7). לפי עדותו, איפוא, בשונה מהאמור בכתב ההגנה, הנתבע 1 נתן זכות קדימה לרכב אשר הגיע לצומת מצד שמאל.
12.עוד נחלקו הצדדים בשאלה אם הנתבע 1 אותת על כוונתו לפנות שמאלה. התובעת טענה כי הנתבע 1 לא אותת ואילו הנתבע 1 טען כי אותת. לאור קביעתי כי הנתבע 1 אחראי באופן חלקי לאירוע התאונה, כאמור לעיל בסעיף 10, אין במחלוקת בנקודה זו כדי לשנות מהתוצאה.
13.לאור האמור, בנסיבות המקרה יש מקום להפעלת מבחן הצדק הקבוע בסעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו התנהגות התובע המביאה לאשמו של הנתבע שגרם לנזק באשמו, ולהקטין את הפיצויים שיש לחייב בהם את הנתבעים. ר' ע"א 2590/90 ניסים נ' עו"ד דניאלי, פ"ד מח (3) 846. ת"א 2843-12-07 הירש (חסוי) ואח' נ' רוזנר ואח', 26.07.10, נבו הוצאה לאור. כן ר' דברי המלומד ע' הרמן, בספרו מבוא לדיני נזיקין, המכון למחקרי משפט וכלכלה, תשס"ו-2006, בעמ' 366, כי סעיפים 65 ו- 66 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מתייחסים למקרים בהם אשם הנתבע משולב עם אשם התובע, ושניהם יחדיו אחראים לנזק.
14.במקרה דנן, רואה אני באחריותה ורשלנותה התורמת של התובעת את הגורם העיקרי לנזק. לפיכך, לאור מכלול נסיבות המקרה יהיה זה צודק להקטין את הפיצויים ב- 65% ולחייב את הנתבעים לפצות את התובעת ב- 35% מנזקה.