מירז נ' מדינת ישראל

הבקשה שבכותרת הועברה זה עתה לטיפולי.

1. במסגרת הבקשה מתבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר, ש' יניב, ו-ד' חסדאי), מיום 5.7.2017 בע"פ 38835-08-16, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' ורד) בגמ"ר 2505-11-13, בגדרו הורשע המבקש בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), יחד עם סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה).

במסגרת גזר הדין הושתו על המבקש 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה לתקופה של שנה אם יעבור עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין או עבירה של נהיגה בזמן פסילה בתוך 3 שנים מיום גזר הדין; וכן עונשי פסילה בפועל בתנאים שפורטו בגזר הדין.

הרקע לבקשה

2. ביום 13.11.2013 הגישה המשיבה נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בו נטען כי ביום 25.8.2013 בשעה 14:30 לערך, המבקש נהג במשאית (להלן: המשאית) בכביש 4, מכיוון צפון לדרום. לצידו של המבקש, ישב המנוח י.ס. ז"ל (להלן: המנוח). באותה שעה נהג נ.ס. (להלן: ס') ברכב מסוג פורד, אשר נסע לפני המשאית (להלן: הרכב). המשאית והרכב נסעו בנתיב הימני בכביש בעל שלושה נתיבים שמימינו מעקה בטיחות העשוי מבטון. במהלך הנסיעה, המבקש לא שמר מרחק מהרכב שנסע לפניו, לא נהג בזהירות בהתאם לתנאי הדרך והתנועה, ופגע בעוצמה עם חלקה הימני הקדמי של המשאית בחלקו האחורי השמאלי של הרכב וגרם לתאונה. כתוצאה מהתאונה המנוח נפטר במקום, הרכב בו ס' נהג נהדף ימינה, התנגש עם דופן ימין במעקה הבטיחות שבצד הכביש ונדחף קדימה עד שנעצר. כתוצאה מכך, ס' נחבל והרכב ניזוק. נטען כי המבקש גרם ברשלנות למותו של המנוח. למבקש יוחסו ביצוען של העבירות המפורטות לעיל.  

3. ביום 3.1.2016, לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש במיוחס לו בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין נקבע, בין השאר, כי התאונה התרחשה בכביש תקין וישר כאשר תנאי הראות היו טובים. נקבע כי בנסיבות אלה: "הנטל הטקטי להבאת ראיות המפריכות את החזקה העובדתית" עובר אל כתפיו של המבקש (עמ' 22 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו ליתן הסבר סביר לגבי אופן אירוע התאונה, וכי "במקרה דנן הוכחה באופן פוזיטיבי רשלנותו של הנאשם..." (עמ' 23 להכרעת הדין).

4. ביום 30.3.2016 שירות המבחן הגיש תסקיר בעניינו של המבקש בו הומלץ על ענישה משמעותית וקונקרטית של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות לצד הטלת צו מבחן למשך שנה. אלא שביום 7.7.2016 בית המשפט, לאחר שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים לעונש, השית בית המשפט על המבקש את העונשים הנזכרים לעיל.

5. ביום 16.8.2016 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. במסגרת הערעור נטען כי נוכח תיקונה ביום 4.8.2016 של הגדרת הרשלנות בסעיף 21(א)(2) לחוק העונשין, ובהינתן העובדה שהתיקון נכנס לתוקפו לפני שמיעת הערעור, יש לראות את התיקון כחל גם על עניינו של המבקש, שכן הוא, לשיטתו, מקל עימו. המבקש ערער עוד על חומרת העונש שהושת עליו וטען כי הוא איננו נותן משקל הולם לנסיבותיו האישיות ולרשלנותו התורמת הנטענת של ס' לתאונה.

6. ביום 5.7.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על שני חלקיו. נקבע כי ממצאיו של בית משפט השלום מעוגנים היטב בחומר הראיות. נקבע גם, כי הגדרת רשלנותו של המבקש כרשלנות חמורה, בנסיבות העניין, הינה נכונה וראויה, וכי אין מקום להתערב בהכרעת הדין. בית המשפט יצא מנקודת הנחה שהתיקון לחוק העונשין אכן רלבנטי לעניינו של המבקש, הגם שהוא נכנס לתוקפו לאחר מתן פסק הדין. אלא שעל אף האמור, נפסק כי בנסיבות העניין אין בכך כדי לשנות את התוצאה. כן נקבע כי המבקש אישר שתשומת לבו לא הייתה ממוקדת בנעשה על הכביש, והוא הסיט את מבטו לעבר חברו וצחק עמו, דבר השקול כמעט להודאה בנטילת סיכון בלתי סביר. המבקש לא שמר מרחק מספיק מהרכב שלפניו, לא שם לב לתנועה בכיוון נסיעתו ובכך נהג ברשלנות ובחוסר תשומת לב מספקת לאפשרות שחיי אדם ייפגעו. הסטת מבטו של המבקש שלא לצרכי נהיגה, שהביאה לכך שהופתע כשגילה את רכבו של המנוח, מהווה נטילת סיכון בלתי סביר. בית המשפט המחוזי גם דחה את הערעור על גזר הדין בקובעו כי העונש שהושת על המבקש הינו מידתי וראוי ואין מקום להתערב בו.

מכאן הבקשה שלפנַי.