מירון נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור שהגיש המערער על החלטתו של כב' הרשם יוחנן גבאי מיום 8.2.10, לפיה נעתר הרשם הנכבד לבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה שהגישה המשיבה, ובתוך כך דחה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה שהוגשה על ידי המערער.

בהתאם להחלטתי מיום 10.3.10, הוגשו מטעם הצדדים עיקרי טיעון וסיכום טענות בכתב.

בבסיס ערעורו של המערער עומדת הטענה לפיה, משהחל הרשם הנכבד לדון בבקשה למתן פסק דין שהוגשה על ידי המערער, בטרם הוגש כתב הגנה על ידי המשיבה, היה עליו לדחות את בקשת המשיבה להארכת מועד להגשת כתב הגנה על הסף, וליתן פסק דין בתובענה על סמך הנטען בכתב התובענה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שלפניי, ובחנתי טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות.

בראשית אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המשיבה כי הערעור הוגש על ידי המערער באיחור. המועד אליו מכוונת המשיבה כמועד האחרון להגשת הערעור (3.3.10), הינו יום שבת בשבוע , ולפיכך מוטב היה לו טענתה לאיחור בהגשת הערעור, לא היתה מועלית כלל.

מהנספחים שצורפו לכתבי הטענות שלפניי, עולה כדלקמן:

תובענה דחופה להשבת תפוס הוגשה על ידי המערער כנגד המשיבה ביום 2.12.09.

ביום 6.1.10, הגישה המשיבה בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה (להלן: "הבקשה הראשונה").

תגובה לבקשה להארכת מועד הוגשה מטעם המערער ביום 12.1.10. תשובה לתגובה הוגשה מטעם המשיבה ביום 19.1.10.

ביום 20.1.10, ניתנה החלטת הרשם הנכבד בבקשת המשיבה למתן ארכה לפיה הורה הרשם על מחיקת הבקשה, משלא צורף לה תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. (להלן: "ההחלטה הראשונה").

ביום 21.1.10, הגיש המערער בקשה דחופה למתן פסק דין בהעדר הגנה. ביום 24.1.10, ניתנה החלטת הרשם בבקשה ולפיה הורה הרשם למערער לצרף נוסח פסק דין לחתימה. בהתאם להחלטת הרשם, הגיש המערער ביום 25.1.10, נוסח פסק דין לחתימתו של הרשם. באותו היום (25.1.10), ניתנה החלטת הרשם לפיה על המערער לצרף נוסח פסק דין לחתימה הכולל את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין לפי התעריף המינימאלי המומלץ של לשכת עורכי הדין. ביום 26.1.10, מילא המערער אחר החלטת הרשם והגיש לחתימה נוסח של פסק דין התואם את החלטת הרשם.

ביום 25.1.10, הגישה המשיבה בקשה נוספת להארכת מועד להגשת כתב הגנה, אשר נתמכה בתצהיר ב"כ המשיבה (להלן: "הבקשה השנייה").

ביום 31.1.10, הגיש המערער תגובה לבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה שהוגשה מטעם המשיבה.

במסגרת עיקרי הטיעון שהגישה המשיבה נטען על ידה כי ההחלטה הראשונה של הרשם הומצאה במשרדיה רק ביום 24.1.10 . (ראה סעיף 12 לעיקרי הטיעון וכן נספח ב' עליו מתנוססת חותמת הפרקליטות מיום 24.1.10). לפיכך, טוענת המשיבה כי עם המצאת ההחלטה פעלה היא לשם הכנת תצהיר לתמיכה בבקשה וכבר למחרת היום (25.1.10) פעלה לשם הגשת בקשה נוספת להארכת מועד. לטענת המשיבה, רק בדיעבד נודע לה כי בין מתן ההחלטה הראשונה על ידי הרשם ובין המצאתה לידיה, הוגשה על ידי המערער בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה ואף הוגשה פסיקתא לחתימה.

אין חולק כי בקשתה השנייה של המשיבה הוגשה לתיק בית המשפט טרם נחתמה הפסיקתא בידי הרשם.

במסגרת הערעור מציין המערער נכונה את ההלכות הרלבנטיות לעניין הסוגיה מהו "מועד הדיון בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה", ולפיהן המועד הקובע הוא המועד בו הגיעה הבקשה למתן פסק דין לראשונה לעיונו של השופט. ואולם, בנסיבות המקרה דנן, דומה שלא ניתן להתעלם מהלכות נוספות שנשתרשו בפסיקת בתי המשפט, לצד ההלכות המאוזכרות על ידי המערער.

אקדים ואציין כי ההלכות הנ"ל חיות זו לצד זו, כאשר על פיהן יש ליישם כל אחת מהן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה.

נקודת המוצא לדיון שלפניי הינה, כי לעולם יימנע בית המשפט מיישום נוקשה ודווקני של כללים פרוצדוראליים.

נראה לי כי הדברים שנאמרו בע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נגד סולל בונה בע"מ (אתר נבו), יפים לענייננו: