מירון נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

התובעת, גב' חגית מירון, הגישה תביעה לקצבת נכות שאושרה החל מיום 1.12.11. בתביעה זו טוענת התובעת כי יש לאשר לה את קצבת הנכות החל מ-1.7.11.

הנתבע טוען כי לא נתמלאו בתובעת התנאים המזכים בקצבת נכות לפני 1.12.11, בשל הכנסותיה מעבודה עד לתאריך זה העולות על 45% מהשכר הממוצע (ב"עטיין" אין התובעת עונה אחר הגדרת "נכה" שבסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

התובעת, מורה במקצועה שהועסקה על ידי משרד החינוך, לא עבדה לאחר 30.6.11. בתקופה מ-1.9.11 עד 30.11.11, בה לא נותרו לתובעת ימי מחלה, שילם לה משרד החינוך מחצית ממשכורתה, בהתאם להוראות התקשי"ר המזכות עובד בחצי משכורת לתקופה של שלושה חודשים, גם לאחר שניצל את מלוא ימי המחלה שצבר.

בסיכומיה הבהירה התובעת כי עילת התביעה היחידה לגביה היא מבקשת את הכרעת בית הדין, נעוצה בהוראת סעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי, שזו לשונו:

"הזכות לגמלה לפי פרק זה תתחיל בתום 90 ימים מהתאריך הקובע, ובלבד שאם במועד זה מקבל הנכה דמי מחלה ממעבידו או מקופת גמל כמשמעותה בסעיף 180, תתחיל הזכות בתוך התקופה שבעדה שולמו דמי המחלה כאמור".

כפי שהבהירה התובעת באמצעות בעלה, טענתה היחידה היא שבהתאם להוראת סעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי, הואיל והחל מ-1.9.11 הייתה התובעת זכאית בהתאם לתקשי"ר להיעדרות בתשלום מפאת מחלה (מעבר לימי המחלה הצבורים שלה), אזי אין מקום לדחות את "התאריך הקובע" של התובעת ב-90 הימים בעדם קיבלה התובעת תשלום ממשרד החינוך, בשל הוראת סעיף 196(ב) לחוק לפיה הזכות לגמלה תתחיל בתום 90 ימים מהתאריך הקובע, אלא אם כן מקבל הנכה דמי מחלה ממעבידו. לטענת התובעת, מאחר שהיא קיבלה "דמי מחלה" בתקופה שבין 1.9.11 עד 30.11.11 – אין להתחשב בתקופה זו לצורך דחיית "התאריך הקובע" מ-1.9.11 ל-1.12.11.

הנתבע חולק על הפרשנות של התובעת לסעיף 196(ב) לחוק וטוען כי עניינו של סעיף זה במועד תחילת תשלום הקצבה ולא בקביעת ה"תאריך הקובע".

הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות, ולהלן טעמינו:

"נכה" מוגדר בסעיף 195 לחוק, לענייננו, כ:

"מבוטח..שכתוצאה מליקוי מתקיימים בו כל אלה:

(2) אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד, או שכושרו להשתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר...

(3) אין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח יד או שהכנסתו כאמור אינה עולה על המפורט להלן, לפי העניין:

(א)

(ב) לגבי מי שאינו זכאי במשך תקופה ממושכת ואינו בעל ליקוי חמור – 45% מהשכר הממוצע".

לאחר שהתובעת הבהירה את קו הטיעון שלה, שוב אין מחלוקת כי בתקופה שבין 1.9.11 ל-30.11.11, הכנסת התובעת מעבודה לא נפלה מ-45% מהשכר הממוצע במשק.

בנסיבות אלה, התובעת אינה מוגדרת כ"נכה" בתקופה שבין 1.9.11 ל-30.11.11, ועל כן אין לה זכאות לתשלום קצבת נכות בתקופה זו.

הוראת סעיף 196(ב) לחוק קובעת את מועד תחילת תשלום הקצבה – 90 ימים לאחר התאריך שבו נגרם למבוטח אי כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים לפחות. ואולם, אין בהוראה זו כדי לגרוע מן התנאי הנדרש לזכאות לתשלום הקצבה, שעניינו כי במועד התשלום המבוטח יענה על הגדרת "נכה".

מכיוון שרק החל מ-1.12.11, במועד בו הסתיימה תקופת תשלום מחצית המשכורת לתובעת בהתאם להוראות התקשי"ר (תשלום לה הייתה זכאית חרף ניצול מלוא ימי המחלה שלה), רק החל ממועד זה התובעת ענתה על הגדרת "נכה", ומכיוון שבאותו תאריך חלפו 90 ימים מ"התאריך הקובע" שנקבע לגביה (עליו אין מחלוקת), זכאות התובעת לקצבת נכות היא ממועד זה בלבד.

המשמעות ההיפותטית שהייתה יכולה להיות לסעיף 196(ב) בעניינה של התובעת, הייתה שאם החל מ-1.12.11, הגם שחלפו 90 ימים מן "התאריך הקובע", עדיין הייתה התובעת זכאית לתשלומי מעביד בגין היעדרות מפאת מחלה (בין דמי מחלה ובין תשלום על פי התקשי"ר של "מחצית משכורת" למי שניצל את מלוא ימי המחלה), תשלום הקצבה היה נדחה עד לסיום אותה זכאות. אך הואיל והחל מ-1.12.11, מועד בו חלפו 90 ימים מ"התאריך הקובע", התובעת כבר לא הייתה זכאית לתשלומי מעביד בגין היעדרות מפאת מחלה, זכאותה לקצבת נכות החלה מיום 1.12.11. ואולם זכאותה אינה קמה לפני מועד זה, בו לא התקיים בה התנאי להגדרת "נכה" שעניינו היעדר הכנסה בסך 45% מהשכר הממוצע במשק.