מיראן (לחייאני) נ' קיבוץ רגבים

החלטה

התובעת, חברת קיבוץ רגבים במשך 32 שנה, בין השנים 1960 – 1992, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד הקיבוץ לתשלום סך 94,952 – נכון ליום הגשתה – קיצבת פנסיה מצטברת.

עפ"י כתב התביעה הוחתמה התובעת עם הפסקת חברותה בקיבוץ הנתבע, על הסכם עזיבה שהסדיר את הזכויות הכספיות המגיעות לה, לרבות דמי עזיבה המגיעים עם עזיבת הקיבוץ, וקיצבה המגיעה לתובעת בהגיעה לגיל פרישה.

לכתב התביעה צורף עותק מן ההסכם בין הנתבע לבין התובעת הכולל נספח לעניין הקיצבה, וכן אישור ממזכירות התנועה הקיבוצית המאוחדת לגבי הסכומים המגיעים לתובעת.

לאחר חתימת ההסכם פרס הנתבע את תשלום דמי העזיבה המגיעים לנתבעת על פני שבע שנים.

בהגיע התובעת לגיל פרישה בתאריך 1.7.04 פנתה אל הנתבע בדרישה לתשלום הקיצבה, אך הקיבוץ מסרב לשלם אותה.

עפ"י כתב התביעה – במועד הגשת התביעה הגיע חובו של הנתבע להיקף של 60 תשלומים המסתכמים בסך 36,432 ₪ בערכי חודש דצמבר 1992, כאשר לטענת התובעת מגיע סכום זה במועד הגשת התביעה לסך 94,592 ₪ - הוא סכום התביעה.

הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן הנתמכת בתצהירו של המנהל העסקי בקיבוץ, אשר טוען בפתח תצהירו כי בהתחשב במועד בו הסתיימה חברותה של התובעת בקיבוץ (שנת 1992) ובהתחשב בכך שהיא עברה ישירות מן הקיבוץ הנתבע לקיבוץ אחר (קיבוץ גבת), אין התובעת זכאית לקבל מהנתבע קיצבה חודשית, והמסמכים עליהם חתם הקיבוץ – נחתמו בטעות.

המצהיר טוען כי זכויותיו וחובותיו של חבר קיבוץ, אשר עוזב את קיבוצו, מוסדרות בין היתר במסגרת כללי עזיבה.

כללי העזיבה הרלבנטיים לענייננו פורסמו ביום 16.5.85 ובוטלו ע"י כללי עזיבה שפורסמו ביום 18.3.93, ואשר נכנסו לתוקף שנה לאחר מכן.

לטענתו – לפי כללי העזיבה קיימת חובת בוררות בכל מקרה בו מתגלע סכסוך בין עוזב קיבוץ לבין קיבוצו. סעיף 30 (ב) לכללי העזיבה 1985 (נספח א' לבקשה), וכן סעיף 19 לכללי העזיבה 1993 (נספח ב' לבקשה).

כמו כן קיימת חובת בוררות בין הקיבוץ לבין חבר לשעבר בו – גם לפי הוראות סעיף 113 לתקנון הקיבוץ, המצוטט בסעיף 9 לתצהיר. (נספח ד' לבקשה).

לטענת המצהיר, סירבה התובעת להעביר את הסכסוך להליך של בוררות עפ"י הצעת הקיבוץ. (מכתבו של ב"כ הקיבוץ מיום 8.6.09 – נספח ה' לבקשה).

המצהיר ממשיך וטוען כי במועד עזיבתה של התובעת את הקיבוץ והמעבר לקיבוץ גבת – שנת 1992 – חלו כללי העזיבה 1985 ולפיהם לא מוטלת על הקיבוץ חובה לשלם לתובעת תשלום כלשהו, לרבות קיצבה חודשית, שכן מעבר של חבר מקיבוץ לקיבוץ לא נחשב לעזיבה המחייבת תשלום. (סעיף 7 (א) לכללי העזיבה 1985).

העקרון הנ"ל שונה במסגרת כללי העזיבה 1993 כאשר נקבע שמעבר מקיבוץ לקיבוץ נחשב לעזיבה המחייבת תשלום לפי כללי העזיבה. (הנחיות התק"ם למעבר חבר מקיבוץ לקיבוץ, מיום 1.4.93 – נספח ו' לבקשה).

המצהיר טוען כי כללי העזיבה 1993 שהותקנו לאחר מועד עזיבתה של התובעת את הקיבוץ, אינם חלים רטרואקטיבית שכן כאמור במועד עזיבת התובעת לא חלה על הקיבוץ חובת תשלום.

בסעיף 21 (א) לכללי העזיבה 1993 נקבע כי "על אף האמור בסעיף 20 ימשיכו לחול ההוראות בענין מעבר מקיבוץ לקיבוץ שבכללים המבוטלים, על מי שעברו מקיבוץ לקיבוץ לפני תחילתם של כללים אלה".

כמו כן מצטט המצהיר את תקנות האגודות השיתופיות (חברות) (תיקון), התשס"ט – 2009 הכוללות "הוראת מעבר" (סעיף 5 (א), לפיה "חבר שעבר במעבר ישיר לקיבוץ אחר מקיבוץ המשתייך לתנועה

הקיבוצית המאוחדת .. לפני 18 במרץ 1994, יחול עליו ההסדר הקובע .. בדבר זכויות חבר היוצא או המוצא מהקיבוץ שפורסמו בשנת התשמ"ה".

המצהיר טוען אפוא שהקיבוץ טעה, ומעבר התובעת מקיבוץ רגבים לקיבוץ גבת טופל כאילו נעשה לפי כללי העזיבה 1993 למרות שהתרחש במהלך 1992 כאשר בתוקף היו עדיין כללי העזיבה 1985.