מיערי נ' לוטפי חטיב ואח'

החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין

מבוא ותמצית טענות הצדדים

המבקש/המערער פנה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום בקריות (ת"א 1354/05) שניתן ביום 21.10.09 ע"י כב' הש' אטיאס, ביחד עם בקשה לעכוב הליכי ההוצל"פ בתיק 1311813095 שנפתח בעקבות אותו פסק דין.

המשיבים מס' 1-2 הגישו תביעה כספית נגד המבקש, מהנדס במקצועו ונגד המשיב מס' 3 מודד במקצועו. בכתב התביעה שהתקבל ע"י בית המשפט קמא נקבע כי התובעים שכרו את שרותי המבקש והמודד לצורך בנית בית מגורים ובשל טעות בסימון הכלונסאות, שלד בית המגורים נבנה 8.5 מטרים מזרחית למיקום הבית, טעות שגרמה לתובעים נזק כספי שהוערך בפסק הדין בסכום כולל של 109,795 ש"ח. לתובעים יוחס אשם תורם בשיעור של 25%, המבקש והמודד חויבו ביחד ולחוד לשלם לתובעים סכום של 82,346 ש"ח, בחלוקת האחריות שבין המבקש לבין המודד נקבע כי המבקש אחראי ל-25% מהנזק (סעיף 62 לפסק הדין).

המבקש טוען כי תוצאות הליכי הגבייה שיינקטו הן בלתי הפיכות, לטענתו לא מדובר בפסק דין כספי בלבד, שכן עיקרו של פסק הדין הוא "עשיית שם רע ברמתו וביכולתו המקצועית וכן יש בו הטלת כתב כבד על המוניטין שלו כמהנדס".

המבקש אשר לטענתו מנהל את עסקיו בכפר מגוריו כשמרבית מלקוחותיו הם מהכפר עצמו, מבקש לראות "בפועלו של פסק הדין כפועלו של פסק דין פלילי", לתמיכה בטענותיו הוא מצטט אסמכתאות שונות.

בנוסף טוען המבקש כי המשיבים הם חסרי יכולת כלכלית והם לא יוכלו להחזיר כספים שיגבו, לאחר שיתקבל הערעור. לטענתו מבירורים שערך המשיב מס' 1 אדם מבוגר החי מקצבה כלכלית של המל"ל וזו הכנסתו היחידה ואילו המשיב מס' 2 חסר נכסים ומשכורתו נמוכה.

המבקש סבור כי סיכויי הערעור טובים והוא מציע להפקיד סכום של 10,000 ש"ח כתנאי לעכוב ביצוע פסק הדין. לבקשה לא צורף תצהיר למרות האמור בסעיף 51 לבקשה אך מאחר ולבקשה זהה שהוגשה לבית משפט קמא צורף תצהיר ניתן לראותו כחלק מהבקשה שבפניי.

המשיבים מס' 1-2 בתגובתם מתנגדים לבקשה. הם מזכירים את ההלכה לפיה פסק דין כספי יעוכב רק במקרים חריגים ולטענתם אין תיק זה אחד מהם. המשיבים טוענים כי טיעוניו של המבקש באשר ליכולתם הכלכלית, אינו נתמך בהוכחות ובמסמכים וכי סיכוי הערעור נמוכים בשל העובדה כי הערעור מופנה כלפי ממצאים עובדתיים ומהימנות שנקבעו ע"י בית משפטו קמא, מימצאים בהם לא תתערב ערכאת הערעור.

תשובה המשיבים נמסרה למבקש ביום 2.3.10 והוא לא מצא לנכון למסור תגובה.

דיון

בטרם אנתח טענות הצדדים אציג המסגרת הנורמטיבית בבקשות מסוג זה כפי שנקבע ע"י כב' הש' עמית בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נגד סונול ישראל בע"מ, (פסק דין מיום 24.2.10) "ברגיל, הגשת ערעור, כשלעצמה, לא מונעת מהזוכה בפסק הדין ליהנות מפרי זכייתו ואינה מעכבת ביצוע פסק הדין עליו מערערים, כאמור בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) (ראו, לדוגמה, בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פד"י נ(5) 403 (1997); ע"א 1578/05  מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אלי אלבז ז"ל (לא פורסם, 8.5.2005)).עם זאת, תקנות 467 ו-468, מותירות לבית המשפט שיקול דעת לעכב ביצוע פסק הדין ובפסיקה נתגבשו שני קריטריונים עיקריים להפעלת שיקול הדעת והם:

א. על המבקש להראות כי יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור.

ב. על המבקש להראות כי אם יבוצע פסק הדין יהא זה מן הנמנע או יקשה מאד להשיב את המצב לקדמותו. ...

ככלל, הנטייה בפסיקה היא שלא להעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של חיוב כספי, באשר לרוב אין מדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו...חריג לכלל של אי עיכוב ביצוע, הוא כאשר יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור - בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172 (1989)".

לאחר בחינת פסק דינו של בית משפט קמא ומבלי לקבוע מסמרות הנני סבור כי הערעור אינו משולל יסוד בעיקר בשל העובדה כי קביעת אחריותו של המבקש התבססה על סמך מסקנותיו של בית המשפט קמא, נושא הנתון לביקורת ולהתערבות ערכאת הערעור.

אבהיר כי אין מחלוקת כי התובעים שכרו את שרותיו של המבקש לצורך תכנון תוכניות הבניה והגשתן לוועדה המקומית לשם קבלת היתר בניה. בית המשפט קמא קבע כי על המבקש כעורך הבקשה לקבלת היתר מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובעים באשר למיקום הבנין שנבנה ביחס למיקום המתוכנן. בהמשך לכך נקבע כי המבקש חייב היה להורות לתובעים לזמן את המודד לביצוע מדידה נוספת לאחר הקמת קומת המסד וכי משלא עשה כן הפר את חובת הזהירות כלפי התובעים. בית המשפט ביסס בין השאר את קביעותיו על העובדה כי המבקש לא נרתע מלשתף פעולה עם התובעים למרות שהחלו בבניה לפני קבלת היתר (עמ' 8 סעיף 41 לפסק הדין).

בית המשפט קמא פירט סדרה של מחדלים אותם יש לייחס למבקש, לא יידע התובעים בדבר הצורך במינוי מנהל עבודה ובעיקר בכך שלא הפנה את תשומת ליבם לצורך בזימון המודד לשם ביצוע מדידה נוספת שסביר כי היתה מביאה לגילוי הטעות, (עמ' 9 סעיף 43 לפסק הדין).

בית המשפט קמא קבע כי חלקו של המבקש עומד על 25% מכלל הנזק, אך הוא חייבו לשאת כלפי התובעים במלוא הנזק-ביחד ולחוד עם המודד, משום שהנזק אינו ניתן לחלוקה.

כל אחת מקביעות אלו, הינה קביעה משפטית שתעמוד למבחן בפני ערכאת הערעור, אלא שהשאלה העיקרית הרלבנטית לבקשה זו הינה שאלת מאזן הנוחות.