מינץ ואח' נ' אסור סומר ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם שני הנתבעים לביטול פסה"ד שניתן נגדם בתיק זה ביום 23.10.12 בהיעדר הגנה.

עובדות והליכים רלוונטיים

ביום 27.8.12 הגישו התובעים נגד הנתבעים תביעה "לפינוי מושכר" עפ"י סדר הדין המיוחד הקבוע בתקנה 215 ז לתקסד"א (להלן – "התביעה"). בכתב התביעה נטען כי התובעים השכירו לנתבעים את דירתם שברח' ויצמן 16 בהרצליה עפ"י הסכם שכירות מקורי מיום 25.6.09 (להלן – "ההסכם המקורי" ו-"הדירה", בהתאמה). עפ"י ההסכם המקורי הדירה הושכרה לנתבעים לתקופת שכירות של 36 חודשים, החל מיום 1.7.09 וכלה ביום 30.6.12, כאשר דמי השכירות המקוריים נקבעו ל- 4,500 ₪ בחודש, עם מנגנון של הצמדת דמי השכירות החודשית למדד במהלך תקופת השכירות המקורית הנ"ל, כקבוע בהסכם המקורי. עפ"י לשון ההסכם המקורי, הוקנתה לנתבעים אופציה להאריך את תקופת השכירות הראשונה הנ"ל, ב- 24 חודשים, וזאת בכפוף למסירת הודעה בכתב שלושה חודשים לפני תום תקופת השכירות ובכפוף לאופציה נגדית של התובעים שלא לאפשר לנתבעים לממש את האופצייה הנ"ל, במקרה של מכירת הדירה. בכתב התביעה נטען כי יש לפנות את הנתבעים מהדירה, בשל כך שהנתבעים לא מסרו הודעה בכתב על מימוש האופצייה, בניגוד להוראות ההסכם המקורי, וחרף כך ממשיכים להתגורר בדירה. עוד נטען כי בכתב התביעה כי שיק הביטחון שמסרו הנתבעים לתובעים נטול ערך וחסר סיכוי שייפרע. נטען עוד בכתב התביעה כי ניסיונות התובעים (באמצעות בנם) להידבר עם הנתבעים ולהסדיר פינוי מוסכם, לא הועילו, וכי הנתבעים לא השיבו על מכתב ב"כ התובעים מיום 23.7.12 שבו ניתנה להם התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים לפינויים מהדירה.

ביום 23.10.12 ניתן בתיק פס"ד בהיעדר הגנה כנגד הנתבעים, לבקשת התובעים ועל יסוד העתירות שבכתב התביעה. פסה"ד ניתן בהתבסס על מסמכי מסירה מיום 5.9.12 של מסמכי התביעה לידי הנתבעים.

ביום 25.10.12 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסה"ד (להלן – "בקשת הביטול").

ביום 31.10.12 ניתנה ע"י כב' הרשם אריה ביטון החלטה בזו הלשון לגבי בקשת הביטול: "יש לתמוך הבקשה בתצהיר לאימות העובדות הנטענות".

ביום 11.11.12 הגישו הנתבעים תצהיר משותף, בהמשך להחלטה הנ"ל מיום 31.10.12.

ביום 20.11.12 ניתנה החלטה ע"י כב' הרשם אריה ביטון החלטה בזו הלשון (לגבי בקשת הביטול + התצהיר שהוגש): "יש להעביר את הבקשה לביטול פס"ד לתגובת המשיבים בתוך 20 ימים".

ביום 5.12.12 הגישו התובעים תגובה בכתב על בקשת הביטול, בה התנגדו לבקשת הביטול. התגובה נתמכת בתצהירו של מר יצחק מינץ, בנם של התובעים (להלן – "מצהיר התובעים").

ביום 27.12.12 הגישו התובעים בקשה למתן החלטה בבקשת הביטול.

ביום 9.1.13 הגישו התובעים בקשה נוספת ליתן החלטה בבקשת הביטול.

ביום 9.1.13 ניתנה החלטה ע"י כב' הרשם אריה ביטון החלטה בזו הלשון: "מורה למזכירות לקבוע את הבקשה לדיון בהתאם לסדרי העבודה".

היום נערך בפניי דיון (אותו קבעה המזכירות בפניי עפ"י ההחלטה האחרונה), אליו התייצבו כל הצדדים (שני הנתבעים ובנם + ב"כ התובעים + מצהיר התובעים). בדיון נחקרה הנתבעת 1 על תצהיר הנתבעים המשותף הנ"ל, ולאחר מכן היא חקרה את מצהיר התובעים על תצהירו הנ"ל, ובתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בע"פ.

יש לציין, כי הנתבעים לא יוצגו ע"י עו"ד בכל ההליכים (הן בניסוח בקשת הביטול והתצהיר התומך בה והן בדיון הפרונטאלי היום), והדבר ניכר באופן בו פעלו והתנסחו. יש להצטער כל כך שנתבעים, שאינם בקיאים בהליכים משפטיים, בוחרים להתמודד עם הליך משפטי כה חשוב עבורם (נוגע לקורת גג לראשם) ללא גורם מקצועי מדריך ומלווה. זו כמובן זכותם, אך עדיין יש להצטער שכך. מכל מקום, ביהמ"ש הסביר לנתבעים את המסגרת הדיונית ואת מצב הדברים בדיון, במסגרת המגבלות הידועות של דיון אדברסרי.

דיון ומסקנות

מן הראוי להציג תחילה את המסגרת הנורמטיבית של הדיון.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות"), שבה מעוגנת סמכותו של בית המשפט לבטל פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, קובעת כך:

"ביטול החלטה על פי צד אחד