מינס נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט ה' פינשטין) מיום 27.11.08 (ת"א 1862/00 + ת"א 1817/05), שבו קיבל את תביעת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המשיב") נגד המערער, קבע כי אין למערער זכויות בנכס המקרקעין נושא המחלוקת והורה למערער לסלק ידו ממנו ולפנותו. המערער מבקש לבטל את הסעד של סילוק יד שניתן נגדו.

הערה מקדימה:

תביעת המשיב לסילוק יד נגד המערער, אוחדה בבית משפט קמא עם תביעה כספית שהגיש המערער נגד נתבעים אחרים (הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה, המועצה המקומית גדרה וראש המועצה לשעבר מר שלום כהן), בטענה שאם יפונה מן המקרקעין עליהם לפצותו בסכום של 1,000,000 ₪. פסק הדין ניתן בשתי התביעות, ובערעור שלפנינו משיג המערער הן על קבלת תביעת המשיב לפינויו, הן על דחיית תביעתו הכספית נגד המשיבים האחרים. בישיבת יום 9.11.09 הסכימו המערער והמשיבים האחרים לביטולו של פסק הדין שנתן בית משפט קמא, בתביעת המערער כלפיהם, ושעניינם יחזור לבית משפט קמא לטיעונים בלבד, כפוף לרשות להגיש בקשה להבאת ראיות חדשות. אישרנו את הסכמתם ובכך הסתיים הדיון בערעור על דחיית תביעתו של המערער נגד אותם משיבים.

נותר אפוא לדון במחלוקת שבין המערער לבין המשיב כפי שהובאה מלכתחילה לבית משפט קמא בתביעת המשיב, וכפי שנדחתה בפסק הדין נושא הערעור.

רקע

בכתב התביעה שהגיש המשיב לבית משפט קמא נטען שהמערער מחזיק במקרקעין (חלק מחלקה 54 מגרש מס' 54 בגוש 4575 – להלן: "המקרקעין") שבבעלות רשות הפיתוח ואף בנה עליהם מבנה למסחר ומלאכה ללא הסכמת הבעלים ובניגוד לתכנית המתאר החלה עליהם.

נטען שהמועצה המקומית גדרה (להלן: "המועצה") התיימרה לתת לאחד שמעון משעלי זכויות במקרקעין, שאותן העביר משעלי למערער, שעה שלמועצה עצמה לא היו זכויות במקרקעין כלל, שעל כן אין בכך שהמערער רכש זכויות במקרקעין ממשעלי ולא כלום. לפיכך עתר המשיב לסלק ידו של המערער מן המקרקעין כשהם נקיים מכל אדם, מבנה וחפץ. לתמיכה בתביעה צורף בין היתר נסח רישום המוכיח את בעלות רשות הפיתוח במקרקעין.

המערער טען שרכש זכויות ממשעלי, בידיעתה ובאישורה המלא בכתב של המועצה ושל ראש המועצה מר שלום כהן, וכי המועצה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה נתנו הרשאות לבנייה במקרקעין בידיעת המשיב.

ואלו העובדות שלא היו במחלוקת:

בשנת 1981 הקנתה המועצה זכות רישיון במקרקעין למשעלי להחזיק במקרקעין לצורך שימוש. בתמורה העביר משעלי למועצה עוד בשנת 1977 שטח של 500 ממ"ר ממשקו במושב קדרון. אין חולקין שבאותו הסכם שבין המועצה לבין משעלי נאמר במפורש שהזכות המוענקת למשעלי היא רישיון בלבד ומשעלי הצהיר שידוע לו "שאין לו ולא יהיו לו בעתיד זכויות בעלות ו/או שכירות ו/או חכירה בכל צורה שהיא בשטח הרישיון ..." (סעיף 3 בהסכם מיום 27.2.81). למועצה לא היו זכויות במקרקעין.

ביום 20.3.83 רכש המערער ממשעלי את זכויותיו במקרקעין. בהסכם שנכרת באותו יום נאמר בין היתר כי המערער מתחייב לשלם "דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל במקרה שחל ... " (סעיף 10 באותו הסכם). המערער לא פנה למשיב לקבלת הסכמתו ואין צריך לומר שלא שילם לו מאומה. ראש המועצה מר שלום כהן אישר בחתימתו ובחותמת המועצה את הסכמת המועצה להעברה הזכויות.

טענתו העיקרית של המערער בערעורו נגד המשיב הייתה כי יש לו זכויות של רישיון במקרקעין ובעלות במבנה שעליהם, וכי המשיב התעלם מפעולת המועצה במתן הרישיון למשעלי ובפעולותיה לאחר מכן בהסכמה להעברת הזכות למערער ולבנייה על המקרקעין.

פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא קיבל את תביעת הפינוי שהגיש המשיב. בית המשפט מצא שלמשיב זכות לפנות את המערער מכוח זכות הבעלות במקרקעין וכי המערער לא הוכיח כל הסכמה של המשיב להקנות לו זכות כלשהי במקרקעין. בית המשפט מצא שהן המועצה הן משעלי לא יכלו להקנות זכויות במקרקעין שאינם שלהם, שעל כן לא רכש המערער זכות כלשהי כלפי המשיב. בין היתר מצא בית המשפט שהמערער היה מודע לבעלותו של המשיב במקרקעין וזאת לנוכח הוראת ההסכם שעל פיו רכש את הזכויות ממשעלי המחייבת אותו בתשלום דמי הסכמה למשיב ולנוכח התחמקותו של המערער מתשובות לשאלות שנשאל בעניין זה.

דיון והכרעה

כתב הערעור המשתרע על 18 עמודים מופנה רובו ככולו כלפי דחיית תביעת המערער נגד המשיבים האחרים. יתר על כן, מתוך נימוקי הערעור כלפי המשיבים האחרים עולה שאין למערער זכות כלפי המשיב. בסעיף אחד בכתב הערעור (סעיף 23), הנחזה להיות סעיף שולי, המערער טוען שראוי היה לדחות את תביעת המשיב מהטעם שהוא שהעניק את המקרקעין למועצה כמקרקעי ציבור ואף עצם את עיניו והסתמך על פעולות המועצה (ראו גם סעיף 7 בכתב הערעור).

לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע כעניין שבעובדה, שלמעשה לא היה נתון במחלוקת כלל, שהמערער לא רכש מאת המשיב זכויות במקרקעין הנמצאים בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלים בידי המשיב. המערער טען שרכש את זכויותיו במקרקעין ממשעלי, שקיבל אותן קודם לכן מהמועצה המקומית גדרה שאף הסכימה לטענתו להעברתן למערער. אפילו יש או הייתה למערער עילת תביעה נגד המועצה המקומית גדרה ונגד אחרים שהיו מעורבים בעיסקות למתן הזכויות (תחילה למשעלי ואחר כך למערער), שבעקבותיהן תפס המערער חזקה במקרקעין ובנה עליהם, עדיין אין בכל אלו כדי להקים למערער זכות שבדין או זכות שביושר כלפי המשיב, שלא היה צד לאותה עסקה ולגלגוליה. במיוחד כך כאשר המערער לא הוכיח דבר מטענתו שהמשיב העניק למועצה זכויות במקרקעין. כלל הוא, ואף בית משפט קמא הזכירו, שאין אדם יכול להעביר לאחר זכויות שאין לו. דין הוא (סעיף 1 בחוק יסוד: מקרקעי ישראל) שאין המשיב מוכר זכויות במקרקעין שהם מקרקעי ישראל ואין הוא מחכיר אותם אלא על פי חוק, וכזאת לא נעשה.

הערעור מופנה אפוא לקביעות שבעובדה שקבע בית משפט קמא, ושלא הייתה מחלוקת של ממש באשר אליהן. בית משפט קמא יישם כהלכה את החוק ולא מצאנו טעות בקביעותיו, בין שבעובדה ובין שבחוק.

לפיכך אנו דוחים את הערעור.