מינהל מקרקעי ישראל נ' עובדי ברוך ואח'

פסק דין

התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין הידועים כחלקות 26 ו-36 בגוש 6782 (להלן: "המקרקעין"), בשטח של כ- 500 מטר ברחוב עמק יזרעאל 5 בחולון. במקרקעין בנוי מבנה חד קומתי וסככה המשמשים כבית מלאכה לתיקון רכב. בדיון מיום 27/10/11 הסכימו הצדדים כי המקרקעין כוללים גם משטח בטון ששטחו 50 מ"ר.

לטענת התובע, במועד שאינו ידוע לו, פלשו הנתבעים למקרקעין גידרו את השטח והקימו במקום מבנה וסככות (סעיף 5 לכתב התביעה).

עובדי ברוך (להלן: "הנתבע 1") מחזיק במקרקעין מאז שנת 2001 והוא משכיר מחצית מהמקרקעין לנתבע 2. הנתבע 2 מפעיל במקום מוסך לתיקון רכבים. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן וביום 16/4/08 התקבלה הבקשה. ביום 26/10/11 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעים בביהמ"ש השלום בהרצליה (ת"א 36926-10-11) לתשלום דמי שימוש במקרקעין בסך של 323,099 ₪.

טענות התובעת

התובע עותר לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין מכל אדם, חפץ ומחובר ולרבות הריסה ופינוי מלא של כל המחוברים אשר נבנו על המקרקעין. התובע שולל את טענת הנתבעים לזכויות במקרקעין, ומציין כי המקרקעין הינם מוסדרים ורשות הפיתוח הינה בעלת מלוא הזכויות במקרקעין (נסח טאבו צורף כנספח לכתב התביעה).

לטענת התובע, הנתבעים פלשו למקרקעין ללא ידיעתו, ללא הסכמתו וללא רשותו. בנוסף, גידרו הנתבעים את השטח ובנו במקום מבנה וסככות. בניה זו נעשתה ללא היתר כדין ומבלי לקבל את הסכמת התובע.

לחלופין, טוען התובע כי אם יקבע שהנתבעים קיבלו רשות להחזיק במקרקעין, הרי שמדובר ברשות הדירה ויש להפסיקה לאלתר.

טענות הנתבעים

הנתבע 1 טוען כי רכש את המקרקעין בשנת 1967 מאדם בשם מתיתיהו טוכפלד ז"ל (להלן: "מתתיהו") שקיבל/רכש את הבית בשנת 1948 מאת הסוכנות היהודית שפעלה בשם מדינת ישראל. הנתבע 1 טוען כי הוא מחזיק במקרקעין כדין עפ"י רשות שקיבל ממדינת ישראל ו/או הסוכנות היהודית, רשות בלתי חוזרת, בלתי הדירה שדינה כדין בעלות או לפחות כדין דיירות מוגנת.

לחלופין, טוען הנתבע 1 לזכויות של בר רשות מאת הבעלים או רשות מכללא, שכן המינהל נמנע במשך 40 שנים מלפנות את הנתבעים מהמקרקעין, או לממש בדרך אחרת את בעלותו.

לחילופי חילופין, טוענים הנתבעים כי יש להתנות את פינוי הנכס בתשלום פיצוי בגין כל ההפסדים והנזקים שיגרמו להם.

דיון

בעלות במקרקעין

אין מחלוקת כי המקרקעין רשומים על שם "רשות הפיתוח". הנתבע 1 טוען כי הוא בעל הזכויות במקרקעין. לטענת הנתבע הוא רכש את הזכויות במקרקעין בשנת 1967 מידי מתתיהו אשר רכש את הזכויות מידי הסוכנות היהודית עוד בשנת 1948. לטענתו הוא שילם בעבור רכישת הזכויות סך של כ-80,000 לירות (סעיף 8 לתצהירו). הנתבע לא הגיש כל ראיה התומכת בטענתו זו; אין בידיו הסכם רכישה , דיווח לרשויות המס או כל אסמכתא אחרת (עמ' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 16.4.2008; עמ' 30, שורות 29-32).

הנתבע 1 הגיש תצהיר מטעמו של מר ענב שלום שדה, נכדו של מתתיהו (להלן: "הנכד"). בתצהיר זה מעיד הנכד כי סבו קיבל מהסוכנות את המקרקעין בשנת 1948 לאחר מלחמת העצמאות ומכר את המקרקעין לנתבע 1 בשנת 1967. גם עדות זו אין בה כדי לעמוד בנטל השכנוע הנדרש; הנכד אישר כי הוא אינו יכול להציג הסכם מכר בין הסוכנות היהודית לבין סבו (עמ' 28, שורות 20-21) והוא אינו יכול להציג הסכם מכר בין משפחתו לבין הנתבע 1 (עמ' 28, שורות 22-23), עוד אישר כי כלל לא נכח בעת שהעסקה נחתמה (עמ' 28, שורות 30-31). עדותו בעניין הינה עדות שמיעה ואין די בה בכדי לקבוע כי אכן מר מתתיהו טוכפלד היה בעל הזכויות במקרקעין.

רישיון במקרקעין

לחלופין, טוען הנתבע 1 כי בידיו זכויות חזקה של בר רשות משנת 1948 עד למועד הגשת התביעה, קרי 59 שנים, או זכויות חזקה שלו משנת 1967, קרי 40 שנים. הנתבע 1 טוען כי גם ללא הסכם מפורש בינו לבין המינהל ניתן להסיק בדיעבד על קיומו של רישיון במקרקעין של בר רשות מכללא, לאור התנהגותו של בעל המקרקעין שבמשך 59 שנים או 40 שנים לא עשה דבר בכדי לממש את בעלותו במקרקעין. לטענת הנתבעים "הואיל ובמשך שנים רבות לא פנה התובע, לא לנתבעים ולא למי שקדמו להם, בדרישה לפנות את הנכס, יש לראותם כמי שנתנו לנתבעים רשות להחזיק בנכס לאורך ימים וללא תמורה".

רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל מקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס. מקורה של זכות זו, המבוססת על תורת ההשתק, בדיני היושר שבמשפט המקובל, והיא נקלטה למשפטנו. מטרת ההשתק הינה למנוע תוצאות בלתי צודקות, המתחייבות לכאורה מן הדין, ולמנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מההרשאה שנתן. כל זאת, בנסיבות בהן המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר, והשקיע במקרקעין מתוך ציפייה שיצר אצלו המרשה להמשך קיום הרשות ככל שיחפוץ.

יצירת הרישיון יכול שתהא מעוגנת בחוזה ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, אולם אין חובה בכך, ורשות זו יכולה להילמד גם מהתנהגות בעל המקרקעין או משתיקתו ואי התנגדותו לשימוש, אשר מלמדים על הסכמתו לשימוש במקרקעין ויוצרים כלפיו השתק.