מינהל מקרקעי ישראל נ' סלים יוסף ואח'

פסק דין

לפני תביעה לסילוק יד, פינוי, הריסה ולמתן צו מניעה קבוע, שהגישה מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, נגד הנתבעים בקשר למספר חלקות קרקע שבבעלות המדינה ורשות הפיתוח. מספרי החלקות והגושים פורטו בסעיף 8 לכתב התביעה (להלן: "המקרקעין").

העובדות

1.ביום 6.2.1980 נחתם בין המינהל לבין הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הסכם הרשאה למחצבות ולפיו נתן המינהל לנתבע הרשאה להשתמש בשטח של 14 דונם בחלקות 144 ו-162 בגוש 22660 למטרת חציבת בזלת. תקופת ההרשאה נקבעה בהסכם מתאריך 1.2.1980 ועד 31.3.1981, דהיינו למשך שנה וחודש. תקופת ההרשאה הוארכה מעת לעת למשך שנה כל פעם, בהתאם לחוזי הרשאה שנחתמו בין המינהל לבין הנתבע מדי שנה.

2.בשנת 1990 ביקש הנתבע להגדיל את שטח הכרייה ל-27.5 דונם. בקשה זו אושרה בהתאם למזכר מיום 16.5.1990 שבו צוין, כי הבקשה להגדלת השטח תאושר "בתחום השטח המאושר לכריה, השטח הנוסף בהרשאה זמנית עד לשינוי היעוד". בתחתית המזכר צוין, כי "מאחר ואין הפרדה לגבי השטחים, הוכנה עסקה אחת בהרשאה לשנה אחת". ואכן, ביום 13.6.1990 נחתם בין המינהל לבין הנתבע הסכם הרשאה לגבי שטח של 27.5 דונם לתקופה של שנה אחת, מתאריך 1.4.1990 ועד 31.3.1991. הסכם זה חודש פעמיים כאשר תקופת ההרשאה האחרונה, שלגביה נחתם הסכם הייתה מתאריך 1.4.1992 ועד 31.3.1993. מאז ועד היום לא נחתם הסכם הרשאה נוסף, אם כי הנתבעים, או מי מהם, ממשיכים להחזיק במקרקעין.

3.על אף שלא נחתמו הסכמי הרשאה נוספים, המשיך הנתבע להחזיק ולהשתמש במקרקעין למטרת חציבה, בידיעת ובהסכמת המינהל. על עובדת הסכמת המינהל להמשך ההרשאה שניתנה לנתבע, ניתן ללמוד מן העובדה, כי המינהל לא שלח לנתבע במשך השנים הודעה על ביטול ההרשאה או בקשה להפסקת פעולות החציבה, פינוי השטח וסילוק ציוד החציבה שנעשה בו שימוש. יתרה מכך, באותן שנים התגלה למינהל, כי הנתבע מבצע עבודות חציבה בשטחים מעבר לשטחים שאושרו בהסכמי ההרשאה, ולפיכך נשלחו לנתבע מכתבים והתראות בהם הוא נדרש להפסיק את עבודות החציבה בשטחים החורגים מגבולות התב"ע.

כך למשל, במזכר מתאריך 17.6.1994 ששלח זרבל אלון, מנהל ענף פיקוח במינהל, אל ערן דרור מנהל המחצבה מטעם הנתבעים, נכתבו הדברים שלהלן:

"בהמשך למפגשנו והנחיותינו בע"פ, הנני להורות לך בכתב להפסיק כל עבודות חציבה, חישוף, פיצוץ ושפיכת חומר ועירובו מחוץ לגבולות התב"ע, למחצבה וגבולות "הרשאה בתוקף" שקיימת למחצבת יוסף סלים לעבודות מאת מנהל מקרקעי ישראל".

4.במזכר נוסף מיום 28.6.99 שנשלח על ידי אברהם זאב, סגן מנהל מחוז הצפון במנהל אותה עת, לאריאל בלוך שאף הוא עבד במנהל באותה תקופה, תיאר מר אברהם זאב פגישה שהתנהלה ביום 20.6.99 בינו לבין הנתבע ובא כוחו עו"ד מועלם, שבה טען עו"ד מועלם, כי לא בוצעה העברת זכויות על ידי הנתבע לגורם שלישי. באותה פגישה ולבקשת אברהם זאב, שלח עו"ד מועלם למר זאב מכתב מיום 21.6.99 שבו נכתב:

"בהמשך לבקשתך מיום 20.6.99 הנני מאשר בזאת כי מר יוסף סלים לו העביר זכוותיו במחצבה למאן דהוא" (כך הנוסח במקור).

5.זאת ועוד, ביום 30.4.95 שלח הנתבע למינהל מכתב שבו הוא מבקש לשנות את מחיר התמלוגים עבור החומרים שהוא מפיק מהמחצבה ממחיר עבור "חיזרה" למחיר חצץ ולזכות אותו בהפרש. בתשובה ששלח לנתבע ביום 2.5.1995 כתב המינהל, כי הבקשה לשינוי סוג החיצוב במחצבה מ"חיזרה" ל"חצץ" אושרה לתקופה החל מיום 1.1.95, כי תעשה התחשבנות בהתאם למחיר של חצץ החל מתאריך זה, וכי חשבונו של הנתבע יזוכה בהתאם.

6.הנה כי כן, על אף שתקופת ההרשאה הפומראלית הסתיימה ביום 31.3.93, המשיך הנתבע להחזיק בשטח והמשיך לנהל שם מחצבה, בידיעת ובהסכמת המינהל ונציגיו. במשך כל התקופה, המשיך המינהל אף להנפיק עבור הנתבע קבלות/חשבוניות עבור התמלוגים המגיעים לו בגין חציבת החיזרה והחצץ, והמשיך הנתבע לשלם את סכומי הקבלות והחשבוניות בהתאם למחירים שסוכמו בין הצדדים בהסכמי ההרשאה המקוריים. במשך כל התקופה התייחס המינהל לנתבע כמי שמחזיק בשטח המחצבה בזכות ולפיכך הוא לא דרש ממנו לפנות את השטח, להפסיק את עבודות החציבה ולסלק את המתקנים שהוקמו על ידו במקום. התנהלות זו אשר נמשכה מספר שנים מבלי שהמנהל ערער על זכותו של הנתבע להמשיך ולהחזיק בשטח, מלמדת על הסכמה בשתיקה ובהתנהגות מצד המינהל להמשך החזקתו של הנתבע בשטח המחצבה.

7.בהקשר זה מן הראוי להפנות לתצהירו של ישראל סקופ, אשר משמש בתפקיד מנהל מחוז מרכז במינהל ואחראי על תחום המחצבות בכל רחבי הארץ. בתצהירו מתאר מר סקופ את מערכת היחסים החוזית שהייתה בין הצדדים עד 31.3.93, מציין כי בשנת 1994 נכנס לתוקפו חוק חובת המכרזים, וכי בהתאם לכך והחל משנת 1998 לא יכול היה המינהל עוד לחתום על הסכם הרשאה חדש. לאחר מכן תיאר מר סקופ את הניסיונות התכנוניים שניסה הנתבע לבצע במקרקעין בדרך של קידום תוכניות שונות ואת החשד שעלה בשנת 1999 באשר להעברת הזכויות שלו במקרקעין לצד שלישי. בהמשך התייחס מר סקופ להתראה שנשלחה לנתבע בשנת 2002 בשל ביצוע עבודות חציבה בשטחים שאינם כלולים בתוכנית המאושרת, ומיד לאחר מכן הוא התייחס לתביעת פינוי שהגיש המינהל נגד הנתבע בשנת 2004.

בתצהירו של מר סקופ חסרה התייחסות למעמדו של הנתבע בכל התקופה מאז תום תקופת הסכם ההרשאה במרץ 1993 ועד הגשת התביעה בשנת 2004. מדובר בפרק זמן של 11 שנים שבמהלכו המשיך הנתבע להחזיק ולהשתמש בשטח המחצבה בידיעת המינהל. העדר התייחסות מר סקופ למעמדו של הנתבע בתקופה זו מלמדת, כי גם המינהל ראה בנתבע כמי שמחזיק בחלק מהמקרקעין ברשות ולא ראה בו פולש. זאת ועוד, באף אחד מהתצהירים שהוגשו מטעם המינהל אין התייחסות למעמדו של הנתבע במקרקעין במשך כל התקופה משנת 1993 ועד 2004, על אף שניתן לצפות מנציגי המינהל להתייחס לסוגיה זו בתצהיריהם.

8.תוכן המזכרים שהובאו לעיל ושמהם עולה, כי המינהל המשיך לראות בנתבע כבר רשות במקרקעין נשוא הסכם ההרשאה, העובדה שהוא המשיך להתכתב איתו בעניין התמלוגים ששילם בגין הפקת חומר החציבה מבלי לעורר ולו ברמז הטענה שהנתבע פולש, והעובדה שבמשך השנים לא פנה המינהל לתובע בדרישה לפנות את המקרקעין, והעדר התייחסות נציגי המינהל בתצהיריהם למעמדו של הנתבע במקרקעין בתקופה זו, כל אלה מלמדים, כי הנתבע המשיך להחזיק ולהשתמש במקרקעין נשוא הסכם ההרשאה בידיעת ובהסכמת המינהל, ולפיכך לא ניתן לראות בו פולש לאותם מקרקעין עד שנת 2004.

9.הקביעה כי הנתבע היה בר רשות להחזיק ולהשתמש במקרקעין נשוא הסכם ההרשאה מתייחסת לשטח של 27.5 דונם בלבד שצוינו בהסכמי ההרשאה משנת 1990 והלאה. ברם, במהלך שמיעת הראיות הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הנתבע פלש למקרקעין הסמוכים, הרחיב את שטח החציבה מעבר לתוכנית המאושרת ומעבר לשטח ההרשאה והשתלט על שטחים נרחבים שהתשרעו על פני עשרות דונמים.

בגין מעשיו אלה הוגש נגד הנתבע כתב אישום, במסגרת ת.פ. 1439/01 בבית משפט השלום בבית שאן, המייחס לו ביצוע עבודות חציבה בשטח של 80 דונם, בניגוד לתוכנית המאושרת שמאפשרת חציבה בשטח של 14 דונם בלבד. הנתבע הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, הורשע ונגזר דינו. הנתבע לא ביקש להביא ראיות לסתור את האמור בהכרעת הדין ובגזר הדין לעניין היקף הכרייה והחציבה ואף לא חלק על כך. יתרה מכך, מעיון בטיעוני ב"כ הנתבע לעניין העונש עולה, כי הנתבע כלל לא חלק על השטח שהשתלט עליו, אם כי טען כי הדבר נעשה במשך שנים ובהסכמת הגורמים הרלבנטיים.

10.לביסוס הטענה, כי הנתבע השתלט על שטחים החורגים משטחי ההרשאה ומהשטחים המיועדים לכרייה וחציבה בהתאם לתוכנית המאושרת החלה על המקום הגיש המינהל תצהיר של עוזי לינדנר, אשר משמש בתפקיד מפקח ביחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים ברשות הטבע והגנים, מפקח ביחידת המכרות של משרד התשתיות הלאומיות וכן כמפקח מטעם המינהל. בתצהירו מתאר מר לינדנר את הממצאים מהביקורים שלו בשטח ומציין כי נצפו על ידו מספר מקרים שבהם נראו עובדי הנתבע מבצעים עבודות חציבה מחוץ לתוכנית המאושרת.

כך למשל, מתואר ביקור מיום 23.12.98 שבמהלכו תועדו עבודות כרייה וחציבה שבוצעו בהיקף גדול מחוץ לשטח התוכנית המאושרת. בהמשך מתאר העד מקרה נוסף מיום 18.4.07 שבו הוא ביקר עם מודד מטעם המינהל וסימנו את גבולות התוכנית המאושרת, וגילו כי ביחס לסימון, בוצעה כרייה נרחבת מחוץ לגבולות התב"ע. הוא הדין בביקור מיום 1.5.07 שבו נצפה באגר חוצב עם פטיש במרחק של כ-40 מ' דרומית לגבול התוכנית המאושרת.

11.בנוסף לאמור צירף המינהל תשריט של השטחים בהם בוצעו ומבצעים הנתבעים עבודות כרייה וחציבה באזור המחצבה (נספח ב' לתצהיר ישראל סקופ). מתשריט זה עולה, כי הנתבע השתלט על לא פחות מאשר 163 דונם, אשר התפרשו למספר רב של חלקות, שבבעלות המדינה ורשות הפיתוח. מהשתריט עולה עוד, כי השטח המיועד לחציבה בהתאם לתוכנית המאושרת הינו שטח זניח יחסית אשר נמצא באמצע שטח החציבה ואילו הנתבעים השתלטו על שטחים נרחבים ביותר.