מימרן נ' ד.ש. קרמיקה ושיש השרון בע"מ

החלטה

לפני בקשה שהוכתרה בכותרת:"בקשה לחיוב הנתבעת בתשלום סכום התביעה המקורי בסך של 5,000 ₪".

הבקשה נסובה סביב תביעה קטנה (ת"ק חיפה 5517/01) שנדונה בפני כבוד השופט ז' סלאח ביושבו בבמ"ש זה. המבקשת הגישה את תביעתה, בתאריך 18/11/01 כנגד המשיבה, וזאת בטענה כי אריחי קרמיקה שנרכשו אצל האחרונה הורכבו באופן לקוי.

בתאריך 5/2/2002 התקיים דיון בפני כבוד השופט סלאח ובסופו קיבלו הצדדים את הצעת בהמ"ש, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, ועל פיו מנהל הנתבעת יבקר בבית התובעת, ובמידה ועל פי שיקול דעתו יהיו מרצפות לא ישרות אזי הן תוחלפנה. בנוסף, נקבע כי הנתבעת תבצע "רובָּה" חדשה וכוללת בכל הבית.

חלפו להם למעלה מ 7 שנים, עד שבתאריך 24/2/09 הגישה המבקשת את הבקשה שצויינה בס' 1 לעיל. בהודעתה מתאריך 2/4/2009, מסרה המבקשת כי הסיבה לשיהוי הרב היא כי רק לאחרונה היא קיבלה ייעוץ משפטי, לפיו היא רשאית להגיש בקשה שכזו. אציין, כי המשיבה לא הגישה תגובה לבקשה, למרות שעל פניו, הבקשה וכן החלטת בהמ"ש על פיה היא התבקשה להגיב, נמסרו לה.

אני סבור כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן:

ככלל, פסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, הינו פסק דין לכל דבר ועניין (ור' בנדון רע"א 3888/04, שרבט נ' שרבט ואח', פ"ד נט(4), 49), וחלים עליו, ככלל, כללי סופיות הדיון:".. .בדרך כלל, משנתן בית המשפט את פסק הדין, גמר את מלאכתו ואינו מוסמך לבטל את פסק הדין או לשנות ממנו', מלבד במקרים של החלטה שניתנה על-פי צד אחד ופסק דין הלוקה בפגם חמור (זוסמן בספרו הנ"ל, בע' 727). כפי שראינו, עקרון זה יפה גם לפסק דין הנותן תוקף להסכם בין הצדדים" (רע"א 3960/05, עו"ד נשר נ' שיבלי ראיף, ניתן בתאריך 26/12/2005).

למרות זאת, ניתן לציין כי קיים שוני בין פס"ד "רגיל", לבין פס"ד שנתן תוקף להסכמת הצדדים, שכן האחרון מורכב משני חלקים:

א. ההסכם שבין בעלי הדין.

ב. החלטת בית המשפט אשר נתנה להסכם זה תוקף של פסק דין.

(ור' בנדון ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 183; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995) 549, 787; רע"א 3960/05 לעיל).

משכך, צד המבקש לבקש את ביטולו של פסק שכזה, צריך להחליט מהו "מסלול הביטול" אותו הוא מבקש להפעיל (ור' בנדון רע"א 3960/05 לעיל):

האם מדובר בביטול הפן ה"הסכמי" – בו טוען הצד המבקש ביטול לפגם הקשור להסכם עצמו (טעות, הטעיה, אי חוקיות, וכו'). במצב זה, הבקשה לביטול ההסכם, כוללת בחובה, מניה וביה, גם בקשה לביטולו של פסק הדין. תקיפת הסכם שכזו, צריכה להיעשות בדרך של הגשת תביעה עצמאית נפרדת, שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם.

או שמא מדובר בביטול הפן "השיפוטי" – במסגרת זו טוען הצד המבקש ביטול, לפגם שנפל בהליכי המשפט, ובמקרה ככזה עליו לנקוט בדרך של הגשת ערעור על פסק הדין.

שני מסלולים אלה אינם רלוונטיים לענייננו, שכן אין כל טענה בנוגע להסכם עצמו (אשר כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, הושג בעזרת בהמ"ש); או לגבי ההליך עצמו.

יצוין, כי האמור לעיל חל לגבי ביטולו של פסק דין, אך ככל שהדברים נוגעים ליישומו של פסק הדין, הרי ככלל יש לנקוט בדרך המקובלת והיא – פניה להוצאה לפועל, או פתיחה בהליכי בזיון בית משפט.

בנוסף לשני האפיקים לעיל, ישנם מקרים בהם ניתן לנקוט בדרך שלישית, של תביעה חדשה על יסוד העילה שהקים פסק הדין (ור' בנדון ע"א 4272/91, ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689), אולם על הבוחר בדרך זו להגיש תביעה חדשה, על יסוד העילה שהקים פסק הדין המקורי.

במקרה דנן, ההליך הרלוונטי שהיה לכאורה מתאים בזמנו הינו הליך של בזיון בית משפט (והמבקשת אף מציינת בס' 4 לבקשתה כי הפרת ההסכם מהווה, לשיטתה, ביזיון בית משפט), שכן, על פניו, המשיבה (הנתבעת) לא מילאה אחר הוראות פסק הדין. משכך, תובעת המבקש כיום את סכום התביעה המקורי – בסך 5,000 ₪.

אציין, כי אין כל בסיס לבקשתה של המבקשת לחייב את הנתבעת בסכום התביעה המקורי, שכן עילת תביעתה המקורית "נבלעה" בפסק הדין, וכבר אינה קיימת עוד.

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי הליך זה שאמור להביא לאכיפת החלטות שיפוטיות נחשב קיצוני, מאחר שהסנקציה בעקבותיו - קנס או מאסר- עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. לפיכך, השימוש בכלי אכיפתי זה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים וכאשר לא קיימת דרך אחרת לבצוע ההוראה השיפוטית (ר' בנדון ע"פ 519/82, גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 192; ע"א 228/63, עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4) 2541, 2550).