מימון נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן - "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 4.11.2012. הוועדה קבעה שלא חלה החמרה בליקוי בברכו הימנית של המערער.

טענות הצדדים

2.לטענת ב"כ המערער טעתה הוועדה בכך שקבעה שאין החמרה במצבו ולא נתנה דעתה למסמכים הרפואיים אשר עמדו בפניה כגון: אישור ההחמרה, צילום ברכיים מיום 4.4.2012 ואישור רופא אורטופד. עוד נטען שהוועדה לא בדקה את המערער בדיקה יסודית. המערער לא התבקש לכופף או ליישר את הרגל כפי שהתבקש בוועדות קודמות שנערכו לו.

3.במועד הדיון שנערך בפני כב' הרשם סילורה הדגיש ב"כ המערער שהטענה העיקרית של המערער שבועדה הוא לא נבדק.

4.אשר על כן מבקש המערער להחזיר את עניינו לוועדה הרפואית בהרכב אחר.

5.לטענת המשיב החלטת הועדה מפורטת ומנומקת וניתנה לאחר שהועדה שמעה את תלונות המערער ובדקה אותו והתייחסה לצילומי הברכיים העדכניים. הועדה מסבירה שהממצאים בבדיקה הגופנית תואמים את ממצאי הבדיקה הגופנית שנערכו בשנת 99 ולכן קובעת שאין החמרה. יובהר ויודגש כי הנכות הרפואית קודם להליך ההחמרה עמדה על שיעור של 20% על ברך ימין לפי סעיף 48 (2) א (3).

6.מכל האמור עולה שלא נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה.

דיון והכרעה

7.אקדים ואציין כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

8.הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

9.אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת באופן שיאפשר ביקורת שיפוטית, ובדרך שבה גם אדם שאיננו רופא יוכל להבין את הלך דעתה של הוועדה ואת הטעמים שביסוד החלטתה (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130).

10.בענייננו, טענות המערער בכתב הערעור מכוונות כולן כנגד שיקול דעתה הרפואי של הועדה אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. עפ"י ההלכה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע, מאחר וזהו תפקיד הועדה.

11.מעיון בפרוטוקול הוועדה מיום 4.11.2012 עולה כי הוועדה התכנסה בהרכב נכון, הכולל מומחה בתחום הפגימה של המערער (אורטופד). הוועדה שמעה את תלונות המערער, עיינה בתיקו הרפואי על מסמכיו וביצעה בדיקה קלינית במערער. הוועדה מתייחסת לצילום הברכיים מיום 4.4.2012 ומציינת באופן מפורש במסקנותיה "הועדה דוחה את הערר וקובעת שממצאים בבדיקה גופנית תואמים את ממצאי בדיקה גופנית מ- 11.7.99 ו 4.6.99 ולכן הועדה קובעת שאין החמרה".

12.בסיכומו של דבר הוועדה מעריכה עפ"י שיקול דעתה הרפואי ובמסגרת סמכותה שלא חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער כאשר על פני הדברים עולה כי הוועדה ביצעה את עבודתה באופן ראוי והתבססה בהחלטתה על ממצאי הבדיקה הקלינית. טענת המערער על כך שבדיקתו הייתה שטחית איננה מתיישבת אם האמור בפרוטוקול הוועדה ומכל מקום המדובר בטענה רפואית גרידא. בהקשר זה אזכיר כי אופן הבדיקה וצורת הבדיקה נתונים תמיד לשיקול דעת הרופאים (שזו מקצועיותם) וקביעת שיעור הנכות היא קביעה רפואית מובהקת הנמצאת בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)).

13.לנוכח כל האמור לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בפעולת הוועדה, המחייבת התערבותו של ביה"ד.

סוף דבר:

14. (א)הערעור נדחה.

(ב)כמקובל בהליכים שעניינם בטחון סוציאלי – אין צו להוצאות חרף דחיית הערעור.

הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה בתוך 30 יום.