מימון הוצאות תפיסת רכב ואחסנתו יאושרו כהוצאה נוספת בתיק

1.         ראובן חייב כסף לשמעון. החוב מסתכם באלפי שקלים בודדים. ראובן ממשיך שלא לפרוע את חובו ועל-כן שמעון פותח בהליכי הוצאה לפועל נגדו. שמעון פונה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לתפוס את רכבו של ראובן. ראש ההוצאה לפועל מאשר את התפיסה, אך קובע ששמעון, הוא הזוכה, יממן את הוצאות תפיסת הרכב ואחסנתו, מבלי שיהא רשאי לגבות את שיעורן מראובן, משום ש" מדובר בהליך יקר ובשים לב לגובה החוב".

            החלטה זו, באותה הלשון, ניתנה בארבעה תיקים בהם המבקשת הינה הזוכה ואילו החייב בכל תיק הינו משיב 1 עד 4, בהתאם.

            בתיק חמישי, בעל רקע עובדתי דומה לתיקים האחרים, קבע ראש ההוצאה לפועל שהואיל והחייב החל בביצוע תשלומים ולאור גובה החוב הנמוך, " אין הצדקה להליך היקר של תפיסת רכב".

            על חמש החלטות אלו עותרת המבקשת, היא חברה בע"מ, להרשות לה לערער. מבחינה דיונית גרידא, היה על המבקשת להגיש חמש בקשות שונות למתן רשות ערעור ולאחר מכן לבקש לאחד את התיקים. ברם, בשל המשותף להחלטות ובהעדר תגובה מטעם מי מהמבקשים, בחרתי שלא למצות את האפיק הדיוני של הענין ולדון בבקשה כפי שהוגשה.

            הבקשה מעוררת סוגיה עקרונית שדורשת הכרעה. חמש ההחלטות ניתנו על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל על פני תקופה של כשלושה שבועות. אי לכך, ראוי לבחון את גישת ההוצאה לפועל גם בשל שיקולים מעשיים. לאחר עיון בחומר החלטתי איפוא לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

2.         לשכת ההוצאה לפועל הינה ידה המבצעת של פסקי-דין בהליכים אזרחיים. המשפט מטרתו, בין היתר, להכריע בסכסוכים בין צדדים שונים. כוחו נובע מסמכותו. פסק-דין שנותר על הנייר בלבד ממלא את ייעודו באופן חלקי במצב הטוב. צד רשאי לוותר על מתן משמעות אופרטיבית לפסק-דין, אך הכוונה לזוכה ולא לחייב. מכאן חשיבותו של חוק ההוצאה לפועל. חוק זה מטרתו לסייע לזוכה לזכות בפרי התוצאה המשפטית. בל נשכח, כי אין שוויון בין החייב לבין הזוכה. בית משפט אמר את דברו ופסק לטובת הזוכה וכנגד החייב. אין תימה שחוק ההוצאה לפועל נוטה לטובת הזוכה. עם זאת, גם לחייב זכויות מסוימות. הדין לא יוציא ממנו את מלוא הונו בכל מקרה ובכל מצב.

            הרציונל שעומד ביסוד תפקידה של לשכת ההוצאה לפועל נותן את אותותיו בסעיפים שונים בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), לאורכו ולרוחבו. להלן מספר דוגמאות לכך. סעיף 7ג לחוק קובע " חזקה בדבר יכולת החייב". הנטל לאי יכולת לפרוע את החוב מוטל על כתפי החייב. סעיף 21 מסמיך את ראש ההוצאה לפועל לצוות על עיקול מיטלטלין או מכירתם, לרבות היתר להיכנס לחצרים של חייב. סעיף 22 לחוק מכיל רשימה של מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול. מעניין הוא שסעיף 22(א)(5) קובע איסור להטיל עיקול על כלים, מכשירים ומכונות כגון כלי רכב " השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו". קרי, ניתן לעקל רכב, אך לא כאשר הוא מהווה כלי ניידות עיקרי לחייב. פרק ג' לחוק דן בעיקול מקרקעין. סעיפים 69 יא עד 74 עניינם צווי הבאה וצווי מאסר נגד חייב. קל יותר להוציא צו מאסר נגד חייב בתשלום מזונות לעומת חייב מסוג אחר.

3.         מאלפת גישת המשפט העברי בנדון. נקודת המוצא של המעין - איזון בשיטה זו מצויה במקום אחר משיטת המשפט המקובל בימינו. מצווה להלוות ומצווה להחזיר את ההלוואה. ההלכה היהודית ראתה כמצווה גדולה לסייע לזולת על ידי מתן הלוואה במובן הרחב. הכוונה היא מתן סיוע לאחר באופן שייווצר חוב שיעמוד לתשלום במועד אחר. ההלכה רואה בנקיטת פעולה כזו כמעשה חסד. החפץ חיים, שחי בפולין במאה ה-20, הקדיש ספר שלם לנושא זה הנקרא " אהבת חסד". לאחר דיונים ארוכים בדרכים השונות שבהן ניתן למלא אחר מצוות מתן הלוואה, מבהיר החפץ חיים: " הנה עד כה בארנו גודל המצווה של הלואה, ועתה נבאר את גודל החיוב שמוטל על הלוה לפרוע חובו. אמרו חז"ל בכתובות (פ"ו .): פריעת חוב - מצוה היא ולא יכול להשתמט עצמו מזה, כמו שאינו יכול לפטור עצמו מסוכה ושופר ותפילין . . . והמונע את עצמו מלפרע חובו כשיש לו, מפני אלמות שיש בו - הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא יט', יג') : לא תעשוק את רעך . . . וכמה יש לו לאדם להתביש מעצמו, כשיודע שהיכולת בידו לפרע והוא מונע עצמו מזה . . ." (ספר אהבת חסד, פרק 24, עמ' רע"א). המשפט העברי אף הוא הכיר בגבולות של פירעון החוב ותחם את היקף הירידה לנכסי החייב. " דמסדרין לבעל חוב [הינו מי שאינו משלם בעצמו, ובא המלוה לגבות בכח בית דין], ומניחין לו מזון שלשים יום, וכסות על שנים עשר חדש ולא יותר, וכלי אמנות שהוא מכרח למלאכתו, וכל שאר מטלטליו וספריו וקרקעותיו מוכרין הכל בשביל בעל חוב . . ." (ספר אהבת חסד, שם, תוך התייחסות לתלמוד בבלי, מסכת בבא מציאה, דף קי"ג, עמ' ב', והשווה רשימה זו לרשימת הנכסים שפטורים מעיקול בסעיף 22(א) לחוק).

            הרב שמשון רפאל הירש, מגדולי רבני גרמניה במאה ה-19, מסווג את החיוב לפרוע את החוב תחת המטריה של " כבוד קניין האדם". הוא גורס ש" אם יש בידך . . . איזה פיקדון, איזה שכר, הלוואה, חוב, ואם תוכל להשיב לו ובכל זאת, בעת ידרשנו ממך, לא תשיב את המגיע, אז עוונך אינו קל מעוון הגזלן" (ראה ספרו חורב, פרק ג' בפרקי המשפטים, עמ' 219). הרב הירש מבהיר שהאיסור " לא תעשוק את רעך" פירושו: " להחזיק בדבר ולמנוע אותו מאחר וכן להפגין כח . . . אך לעולם המושא של "עשק" הוא האדם העשוק . . . מושג זה מבליט . . . שאדם קופח שלא כדין, שעה שמנעו את המגיע לו. כביכול, כבלו את האדם ומנעו ממנו את הבעלות על רכושו ואת השימוש בו." (פירוש רש"ר הירש על ספר ויקרא, פרק יט' פסוק יג').

4.         ובענייננו, הסעיפים הרלוונטיים הינם 9(ב) ו-8(ב) לחוק. סעיף 9(ב) קובע: " האגרות וההוצאות לנקיטת ההליכים יחולו על החייב, ודינן לענין ההוצאה לפועל כדין החוב הפסוק, זולת אגרות והוצאות של הליכים שלדעת ראש ההוצאה לפועל ביקש הזוכה את נקיטתם שלא בתום-לב". צא וראה, שהכלל הוא שעלות של ההוצאות לנקיטת ההליכים תחול על החייב. ההיגיון בדבר ברור, שהרי החייב הוא אשר גרר את הזוכה לנקוט הליכים אלה עקב אי תשלום חובו. היוצא מן הכלל, שאינו רלוונטי כאן, הינו נקיטת הליך שלא בתום לב. סעיף 8(ב) לחוק קובע " ראש ההוצאה לפועל רשאי להורות שהליך פלוני לא יינקט אם ראה שלפי נסיבות ההליך הוא בלתי - יעיל או שניתן לבצע את פסק הדין בהליך פחות חמור". סעיף זה מסמיך את ראש ההוצאה לפועל להורות שאין לנקוט בהליך מסוים. זאת בשני מצבים. האחד כאשר ניתן לבצע את פסק הדין בהליך פחות חמור. למשל, אין להורות על מאסרו של חייב אם ניתן לגבות את הכסף בצעד פחות דרסטי. זהו עיקרון המידתיות בגביית חוב. המצב האחר, בו ראש ההוצאה לפועל רשאי לאסור על נקיטת הליך, הינו אם ההליך הוא בלתי יעיל. יש להגדיר מונח זה באופן אובייקטיבי. כלומר, נקיטת ההליך אינה מתיישבת עם המטרה של גביית החוב על ידי הזוכה. ברם, הכוונה אינה למבחן סובייקטיבי של החייב. כוונתי שחייב אינו יכול להתחמק מפירעון החוב על ידי אי תשלומו רק בשל הנימוק שהנכס היחיד אשר עיקל הזוכה הינו בעל ערך כפול פי כמה מסכום החוב, ופעולת מימוש העיקול אינה הליך מיידי וזול.

            לענייננו, החובות של המשיבים נעים סביב הסכום שבין 3,000 ש"ח ל-5,000 ש"ח כל אחד. כל משיב הינו בעל רכב. יתכן והגיוני יותר שכל משיב ישלם את חובו במקום לגרור את לשכת ההוצאה לפועל לבצע את ההליך היקר והמורכב יותר של מכירת רכב. ואולם, אם חייב אינו מוכן לשלם את חובו או נכון להסתפק בתשלומים בודדים, אל לו להניח שרכבו יהנה ממעין תעודת ביטוח המונעת את מכירתו. לשון אחרת - הבחירה בידי החייב. מוטב שישלם את חובו, אך חייב שלא ישתף פעולה והזוכה יטיל עיקול על רכבו, אל לו לצפות שראש ההוצאה לפועל יערוך שיקולים של "כדאיות העסקה" עבורו. תוצאה אחרת תפר את האיזון שבין זכויות הצדדים.

אין סיבה איפוא למנוע מהמבקשת לפרוע את חובה בנסיבות הענין. העלות "היקרה" של הפעולה תושת על החייב ולא על הזוכה. חייב כגון משיב 5, ששילם תשלום אחד ולא התייצב לחקירת יכולת, אינו רשאי לזכות במעין חיסיון מפעולות לגיטימיות של זוכה שכל רצונו הוא לגבות את חובו. ב"כ המבקשת הדגישה שחלק מהמשיבים מתחמקים מפירעון חובם שנים ארוכות. למשל, התיק נגד משיב 1 נפתח ב-1996 ונגד משיב 2 ב-1999. הטלת חיוב ההוצאות לנקיטת ההליכים על הזוכה לא רק עומדת בניגוד לדרישות סעיף 9(ב) לחוק, אלא בפועל מהווה מעין הרתעה נגד זוכה השוקל לפנות לראש ההוצאה לפועל - והרי לא זו מטרת החוק.

5.         הערעור מתקבל. החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל ביחס למשיבים 1 - 4 תתוקן באופן שמימון הוצאות תפיסת הרכב ואחסנתו יאושרו כהוצאה נוספת בתיק של אותו חייב. במילים אחרות - המבקשת תהא רשאית לממש את העיקול על כלי הרכב של כל משיב ולזקוף את הוצאות המימוש על חשבון הוצאות הגבייה בתיק ההוצאה לפועל הרלוונטי. באשר למשיב 5 - הנני מורה על אישור תפיסת הרכב. הוצאות המימון יחולו, כאמור, על החייב. תפיסת הרכב תתבצע בהתאם לנקבע בהליך קמא ביחס למשיבים 1 עד 4.

            כל אחד מהמשיבים ישא בהוצאות המבקשת ובשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 1,000 ש"ח להיום.

            ניתן היום ג' באלול, תשס"ו (27 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.