מילר ואח' נ' מ. מ. בית אריה

פסק דין

פתח דבר

עניינה של תובענה זו הינו אופן השימוש של הנתבעת בכספים שנגבו על ידה כאגרת שמירה.

על פי הנטען על ידי התובעים, הוצאות השמירה שלשמן נגבתה אגרת השמירה היו קטנות מההכנסות של הנתבעת מגביית אגרת השמירה, כאשר בעודף נעשה שימוש להוצאות אחרות של הנתבעת. זאת הן ביחס לשנת התקציב 2009 והן ביחס לשנת התקציב 2010.

לעומת זאת הנתבעת טענה כי הכנסותיה מגביית אגרת השמירה לא הספיקו לכיסוי כל הוצאות השמירה, וכך נדרשה להשלים כיסוי הוצאות אלה באמצעות הכנסותיה ממקורות אחרים.

אין מחלוקת בין הצדדים, שכספים הנגבים כאגרת שמירה על ידי רשות מקומית, ובכלל זאת הנתבעת, צריכים להיות מנוצלים אך ורק לכיסוי הוצאות השמירה, שלשמן נגבתה האגרה.

מה שהתברר כמוסכם בין הצדדים היה בבחינת החריג שאינו מעיד על הכלל. שכן, בבירורה (העובדתי והמשפטי) של תובענה זו נמצאו הם חלוקים במספר לא מועט של סוגיות, כאשר חלק מסוגיות אלה אף לא מצריכות הכרעה לצורך בירורה האמיתי של התובענה.

להלן אתייחס אחת לאחת לסוגיות הנדרשות הכרעה לבירורה האמיתי של התובענה.

מהות ההליך

התובענה מכוונת כנגד מעשים שלטונים אשר נעשו על ידי הנתבעת במסגרת תפקידה כרשות מקומית באיו"ש. בכך התובענה נדרשת לבירור הפעלת שיקול הדעת השלטוני של רשות מנהלית. כל זאת כאשר נדרשים, ולו בין היתר, צווי עשה ולא תעשה ביחס לאותה רשות. משכך, ברור כי מהותית עניין לנו בעתירה מנהלית.

בית משפט זה לא הוסמך לדון באופן גורף בעתירות מנהליות ביחס לרשויות ישראליות באיו"ש, אלא בשורה של נושאים שחלק מהם מחייבים בירור כעתירה מנהלית. משכך, לא נקבעו במסגרת החקיקתית להפעלת בית משפט זה, הוא התקנון בדבר מועצות מקומיות באיו"ש, כל הוראות של סדרי דין לעתירות שכאלה. משכך, התובעים לא יכלו באופן פורמלי לכנות עצמם "עותרים" ולכנות את הנתבעת "משיבה". משלא נהגו כך, אין פירושו של דבר שהתובענה הפכה לתביעה אזרחית, כטענת הנתבעת.

הנתבעת אף מצביעה על כך שבתובענה נדרש גם סעד של השבת כספים, וכן שנשמעו בבירורה עדים, כאינדיקציות לכך שמדובר בתביעה אזרחית. אולם מאפיינים אלה אפשריים גם בעתירות מנהליות, גם אם לא כבשגרה. משכך, גם נוכח מאפיינים אלה, עדיין עניין לנו בעתירה מנהלית.

הנה כי כן, על אף טענות הנתבעת, עניין לנו בתובענה שהינה בגדר עתירה מנהלית.

לאחר שמהות ההליך הובהרה, נתחיל בבחינת הסוגיה הספציפית שבפניינו.

המסגרת הנורמטיבית

אגרת שמירה מוטלת על ידי הנתבעת מכוח חוק העזר לבית אריה (שירותי שמירה), תשנ"ח-1998 (להלן- חוק העזר). חוק עזר זה חוקק מכוח ההסמכה שהסמיך המפקד הצבאי באיו"ש את הנתבעת באמצעות הצו בדבר הסדרת השמירה ביישובים (שמירה בשכר) (בית אריה) משנת 1995 (להלן- צו השמירה בשכר). צו זה הוצא נוכח הסמכת המפקד הצבאי לעשות כן, כקבוע בס' 2א לצו בדבר הסדרת השמירה ביישובים (יהודה והשומרון), מס' 432, תשל"א-1971 (להלן- צו הסדרת השמירה).

לטענת הנתבעת, כדי לתחום את הוצאות השמירה שלשמן יועדה אגרת השמירה, יש מקום להיזקק להגדרה הרחבה של שמירה בצו הסדרת השמירה. זאת נוכח קשר ההסמכות שהוצג לעיל, בין חוק העזר לבין צו השמירה בשכר לבין צו הסדרת השמירה.

אכן, כדי לעמוד על כלל היבטי השמירה ביישוב באיו"ש, יש להיזקק להגדרה הרחבה בצו הסדרת השמירה. צודקת הנתבעת כי כלל היבטים אלה אינם מתמצים בשירות הניתן על ידי חברת השמירה הפרטית, שהינה הביטוי המעשי של השמירה בשכר, חלף שמירה של תושבי היישוב שקדמה לה היסטורית. משמע, אף לאחר המעבר משמירה על ידי תושבי היישוב לשמירה על ידי שומרים בשכר, עדיין נותרו היבטי שמירה שלא נמסרו לידי אותם שומרים בשכר; על כן לא ניתן לעמוד על כלל פעולות השמירה המבוצעות ביישוב בית אריה באמצעות הגדרת השמירה המצומצמת יותר שבחוק העזר.

אולם, השאלה בענייננו אינה הגדרת כלל פעולות השמירה המתבצעות ביישוב בית אריה, אלא הגדרת פעולות השמירה ביישוב זה שלשמן יועדה אגרת השמירה. משכך, לעניין זה דווקא כן יש מקום להידרש לחוק העזר, שהוא החיקוק המסמיך את הנתבעת לקבוע את אגרת השמירה.

אגרה בחוק העזר מוגדרת כ"אגרת שרותי שמירה".