מילבאור ואח' נ' אייר קנדה

פסק דין

התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעה בגין נזקים שנגרמו להם עקב איחור בקבלת כבודה שנשלחה בטיסה שביצעה הנתבעת שהינה חברת תעופה ומוביל אווירי מישראל לקנדה וחזרה.

התובעים יצאו את הארץ לטיול מאורגן בן 19 ימים ליעדים : טורונטו, הרי הרוקיס הקנדיים ואלסקה.

הנתבעת הינה מי שהפיקה עבור התובעים כרטיסי טיסה לטורונטו קנדה זרה לישראל.

ביום 20/7/12 יצאו התובעים את הארץ מת"א לטורונטו, בעת הנחיתה בנמל התעופה בטורונטו התברר לתובעים כי מזוודה שהכילה כבודה של התובעת לא נמצאה.

התובעים הגישו בשדה התעופה דיווח על אובדן המזוודה.

על פי כתב התביעה בשעות הבוקר של היום השני לטיול, ה- 21/7/12, רכשו התובעים ביגוד והנעלה וכלי רחצה ומוצרי היגיינה, בסכום כולל של 800 דולר קנדי.

לטענת התובעים בחלוף כחמישה ימים מעת הגעתם לחו"ל, בעת שנמצאו בטיול בהרי הרוקיס נמסרה המזוודה ובה הכבודה של התובעת.

לטענת התובעים יש להחיל בנסיבות המקרה את הוראת אמנת וורשה, ובכלל זה את הוראות 25 לאמנה לפיו גבולות האחריות האמורים בסעיף 22 לאמנה, לא יחולו.

התובעים עותרים לחייב את הנתבעת בגין אי הגעת הכבודה בסך של 500 דולר לכל תובע, ובגין עוגמת נפש 3000 ₪ לכל תובע, בגין החזר הוצאות על פי קבלות סך של 400 דולר לכל תובע, ובסה"כ 12,876 ₪.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובכתב ההגנה ושמעתי טענות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 11/9/13, אני מורה כדלקמן.

מעיון בכתב התביעה ובכתב הגנה, עולה כי הצדדים חלוקים לגבי השאלה, איזו מבין שתי האמנות: אמנת ורשה או אמנת מונטריאול, צריכה לחול בנסיבות העניין.

הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי יש להחיל בנסיבות העניין בהתאם להוראות סעיפים 3 א' ו- 3 ב' לחוק התובלה האווירית, תש"ם -1980, את הוראותיה של אמנת מונטריאול.

התובעים לא הגישו כתב תשובה לכתב הגנה שהוגש על ידי הנתבעת.

משלא נסתרה טענת הנתבעת לפיה מדינת המוצא ומדינת היעד לפי כרטיס טיסה שהוציאה הנתבעת לתובעים הינה אחת - מדינת ישראל, שכן מדובר בכרטיס הלוך חזור, אזי שיש להחיל בהתאם להוראות ס' 3א ו3ב לחוק התובלה האווירית, על נסיבות המקרה את הוראות אמנת מונטריאול, ואין לתובעים סעד אלא על פי אמנה זו.

כפי שעלה מדברי התובעים בדיון האיחור בהגעת הכבודה, הינו של מזוודה אשר הכילה פרטי ביגוד, הנעלה וציוד אישי של התובעת בלבד, בעוד שהמזוודה של התובע, בעלה של התובעת, הגיעה יחד עימו לטורונטו.

בנסיבות אלה, לתובע לא עומדת כל עילה שבדין לתבוע נזקים בגין איחור בהגעת הכבודה, שכן כל הטענות לעניין האיחור בהגעת הכבודה נוגעות לכבודתה של רעייתו, היא התובעת.

לפיכך, התביעה שהוגשה על ידי התובע - נדחית.

הנתבעת בכתב ההגנה אינה חולקת כי כבודתה של התובעת התעכבה ולא הגיעה יחד איתה לקנדה ביום 20/7/12.

הצדדים אינם חלוקים, כי המזוודה הגיעה לבית ה מלון בעיר בנף בלילה שבין 23/7/12 לבין 24/7/12.