מיטשניק יצחק ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות ואח'

החלטה

1.בפניי בקשה של הנתבעות 1 ו- 3 להורות על צירופם של 130 נתבעים נוספים. הנתבעת 1 היא הוועדה המקומית לתכנון ובניה בעיר רחובות והנתבעת 3 היא עיריית רחובות.

2.עסקינן בתביעה כספית לתשלום סך של 4,500,000 ₪. התובעים הם בעלי זכויות במקרקעין ברחובות, והם עותרים בתביעתם לקבלת תשלומי איזון מכח טבלאות איזון והקצאה שנערכו על ידי הנתבעות 1 ו- 3 במסגרת תכנית מתאר רח/2110 לאיחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים.

3.הנתבעות 1 ו- 3 טוענות כי קבלת התביעה פירושה המעשי הוא פתיחת טבלאות האיזון וההקצאה הסטטוטורית מחדש, שכן ככל שייקבע כי שווי החלקות שבבעלות התובעים אוזן בחסר במסגרת טבלאות האיזון וההקצאה, אזיי המשמעות בהכרח היא כי שוויין של חלקות אחרות במסגרת תוכנית המתאר אוזן בייתר, ולפיכך אותם בעלי קרקע יידרשו לשלם את תשלומי האיזון לתובעים. על כן, שומה היה על התובעים לצרף את כל יתר בעלי המקרקעין בתחום התוכנית שכן לא יעלה על הדעת לקיים דיון בטבלאות האיזון וההקצאה, מבלי לשמוע את יתר בעלי הזכויות.

4.מנגד, התובעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, עומדת להם הזכות לבחור נגד מי לנהל את תביעתם ואין לכפות עליהם לנהל תביעה נגד 130 נתבעים נוספים, מה גם שהדבר יאריך ויסרבל עד מאוד את ברור התביעה. עוד טוענים התובעים כי קבלת התביעה אין פירושה שייגרעו זכויותיהם של בעלי הקרקע הנוספים, ומה שייפסק לטובתם, לא יבוא על חשבונם של אותם בעלי קרקע.

5.לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. מן הטעמים שיפורטו להלן.

6.אין ספק שצירופם כעת של לא פחות מ- 130 נתבעים חדשים, יסרבל את ברור התביעה באופן קיצוני, ויאריך עד מאוד את ההליך המשפטי, שגם כך מתנהל מזה כחמש שנים. נזכיר כי לפי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בית המשפט יורה על צירוף נתבעים אם הדבר דרוש כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. פשיטא שבמקרה דנן צירוף כאמור אינו עולה בקנה אחד עם דרישת היעילות.

7.אמנם, אי צירופם של הנתבעים הנוספים ימנע מהם להשמיע את קולם בהליך הנוכחי, אך ממילא התובעים אינם מבקשים סעד כלשהו כלפי הנתבעים הנוספים, וחזקה על הנתבעות 1 ו- 3, שהתביעה מכוונת נגדן, שתדענה להעלות את כל הטענות העובדתיות והמשפטיות האפשריות על מנת שהתביעה תידחה בסופו של יום לגופו של ענין, ככל שהיא ראויה להדחות. נזכיר כי מדובר בגופים שיש להם את המשאבים, המסמכים, הידע המקצועי והמומחיות הנדרשת על מנת להתגונן בהצלחה מפני התביעה. אינני רואה איזו תרומה תצמח לנתבעות 1 ו- 3 בניהול הגנתן אם יצורפו לתביעה 130 נתבעים נוספים, שאין להם את המומחיות והיידע המקצועי מהם נהנות הנתבעות 1 ו- 3.

8.אני ער לטענת הנתבעות 1 ו- 3 לפיה כל סכום שיושת עליהן לטובת התובעים, היה וייקבע שהתובעים קיבלו תשלומי איזון בחסר, צריך להיות מושת בהתאמה על בעלי הקרקעות האחרים, שבהכרח קיבלו תשלומי ייתר, אלא שאין בכך כדי לשנות את מסקנתי לפיה אין מקום להתיר את הצירוף. טעמו של דבר הוא שיריבות בגין תשלומי חסר קיימת אך ורק בין התובעים לבין הנתבעות 1 ו- 3. התובעים אינם זכאים לתבוע את ההפרש המגיע להם לטענתם ישירות מבעלי הקרקע האחרים ומה הטעם איפוא לצרפם כנתבעים נוספים, אם ממילא התובעים אינם זכאים לקבלת סעד כלשהו כלפיהם? לענין זה ראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 , 454-455 (2003):

"משתכנית החלוקה נעשית ביוזמה ובחסות מוסד התכנון, והפגיעה בקנין הפרטי עקב התכנית נוצרת במעורבות הרשות השלטונית, הורה החוק, בשאיפתו להגן על הנפגע, כי מוסד התכנון הוא שיחוב כלפיו את תשלום דמי האיזון מהקופה הציבורית. מצד שני, חלה אחריות על מוסד התכנון להחזיר את הגרעון שנוצר בקופת הציבור על דרך הגשת תביעה כנגד הזוכה להשבת תשלומי האיזון כשיעור ההטבה שהתכנית הסבה לו. וכך, אף שקיים קשר גומלין הדוק בין תשלום הועדה לנפגע לבין התשלום הנדרש על ידה מהזוכה, עומדת זכותו של הנפגע לתשלומי איזון כזכות עצמאית כלפי הועדה המקומית ואין היא תלויה ואין היא מותנית ביכולת הועדה המקומית לממש את זכות תביעתה היא לתשלום מהזוכה. תפיסה זו נתקבלה על ידי בית המשפט בבג"צ 4914/91 איראני נ' שר הפנים, פד"י מו(767-8 ,749 49:

"ההנחה שתשלומי האיזון עליהם מורה סעיף 3) 122) לחוק הינם בגדר עניינם הפרטי של בעלי המגרשים המשתתפים באיחוד בעוד שתפקיד הועדה המקומית היא לשמש רק מעין גורם מתווך בין הבעלים החייבים לבין הבעלים הזכאים איננה מקובלת עלי. החובה המשפטית לשלם דמי איזון והזכות המשפטית לקבלם אינן במישור המשפט הפרטי, אלא במישור המשפט הציבורי. החייב בתשלום דמי איזון איננו נושא בחבות כלפי מי מהבעלים האחרים אלא כלפי הועדה המקומית והזכאי לקבלת דמי איזון איננו רשאי לתובעם מן החייב בהם אלא מן הועדה המקומית בלבד. כך במפורש עולה מנוסחו של סעיף 3)122) וכך מתחייב מן התפיסה שחלוקה חדשה ללא הסכמת הבעלים הינה מעשה שלטוני שהועדה המקומית מופקדת על ביצועו. הפעלת הסמכות לגבות דמי איזון מן החייבים בתשלומם נתונה בידי הועדה המקומית וגם החובה לשלמם לזכאים לכך מוטלת עליה. " (ההדגשה אינה במקור).

מכאן שעילת התביעה נגד בעלי הקרקע האחרים עומדת לנתבעות 1 ו- 3 אך לא לתובעים.

9.מבחינה פרוצדורלית, תרופתן של הנתבעות 1 ו- 3 במקרה של קבלת התביעה נגדן היא הגשת תביעה משל עצמן נגד בעלי הקרקע האחרים, או הגשת הודעה לצד שלישי בגדרה של התביעה הנוכחית (ראה ע"א 6805/99 הנ"ל). מכל מקום, נבהיר כבר עתה למען הסר ספק כי המועד להגשת הודעה לצד שלישי חלף לפני זמן רב.

10.הנתבעות 1 ו- 3 מפנות בסיכומיהן להלכת ע"א 6805/99 הנ"ל, וטוענות כי בית המשפט העליון קבע באותו מקרה כי הדרך הדיונית הנאותה היא צירופם של בעלי הקרקע האחרים כנתבעים נוספים, אלא שעיון בפסק הדין האמור מגלה כי בית המשפט העליון הצביע על הדרך של משלוח הודעה לצד שלישי על ידי הועדה המקומית כדרך הדיונית הנאותה, ולא על הדרך של צירוף נתבעים נוספים, כפי שמבקשות כיום הנתבעות 1 ו- 3.

11.אשר על כן, הבקשה נדחית.

הנתבעות 1 ו- 3 ישלמו לתובעים את הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתנה היום, י"ג אלול תש"ע, 23 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: