מיור נ' הדר

החלטה

התובע מבקש לבטל את פסק הדין אשר ניתן ביום 24/5/10 במעמד צד אחד.

התובע הגיש תביעת לשון הרע על סך 100,000 ₪ נגד הנתבעת.

בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 2/3/10, בנוכחות התובע וב"כ הנתבעת, נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, ונקבעה ישיבת קדם משפט נוספת לאחר הגשת תצהירים, ליום 24/5/10. משלא התייצב התובע לישיבת קדם המשפט הנוספת, ביקשה ב"כ הנתבעת למחוק את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

בבקשה לביטול פסה"ד טוען התובע, כי נבצר ממנו להתייצב לישיבת קדם המשפט הנוספת עקב מחלה, בנסיבות שלא היה סיפק בידו להודיע על כך מבעוד מועד, לא לבית המשפט ולא למשיבה;

לגרסת התובע, ניתן להחיל בענייננו, הן את המבחנים המורחבים שקבע ביהמ"ש העליון לביטול פס"ד מחובת הצדק, והן את המבחנים לביטול פס"ד בשיקול דעתו של בית משפט.

עוד טוען התובע; כי הוא עומד במבחן "הסיבה למחדל" – התובע לא התייצב לדיון, עקב מחלה, כמפורט בתצהירו ובאישור מחלה שצורף לבקשה דנן; וכי הוא עומד במבחן "סיכויי התביעה" שהגיש – שהרי בכך שדחה ביהמ"ש את הבקשה שהגישה הנתבעת לסילוק על הסף של התביעה, הוא גילה דעתו, שלמבקש יש ולו סיכוי לכאורה להצליח בתביעה.

ב"כ הנתבעת טענה בתגובה לבקשה, כי יש לדחות את הבקשה, וכי כאשר פסק הדין אינו פגום, סמכות הביטול היא סמכות שבשיקול דעת.

באשר לגרסת התובע לסיבת אי התייצבותו לישיבת קדם המשפט נטען כי; שאלות, תהיות וספקות רבות עולות מתצהיר התובע בדבר נכונות גרסתו. במסמכי התובע אין ולו הסבר אחד מדוע לא יוכל היה התובע להתייצב, מדוע לא דאג לשלוח עו"ד אחר מטעמו, ומדוע לא פנה לטיפול רפואי דחוף מיד עם מחלתו.

באשר לבחינת סיכויי התביעה נטען כי; לתובע אין סיכוי להצליח בתביעתו שכן, לנתבעת הגנות חזקות מכוח סע' 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להידחות, מהנימוקים הבאים:

ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, יכול שיעשה מכוח אחת משתי עילות; האחת, ביטול מתוך חובת הצדק, העוסק בהחלטה אשר נפל פגם בנתינתה. והשנייה, ביטול על פי שיקול דעת (ראה: זוסמן, סדר הדין האזרחי (ירושלים 1995) עמ' 737-738).

בענייננו, מדובר בפסק דין שניתן כדין ביום 24/5/10; אין חולק על כך שהתובע זומן כדין לישיבת קדם המשפט ביום 24/5/10, עת נכח בישיבת קדם המשפט אשר התקיימה ביום 2/3/10.

לפיכך, במקרה שבפני, ביטול פסק הדין יכול שיעשה מכוח שיקול דעתו של בית המשפט ולא מחובת הצדק.

בנסיבות אלו, על בית המשפט לבחון שתי שאלות:

אחת – הסיבה לאי התייצבות התובע לישיבת קדם המשפט.

השנייה –סיכויי ההצלחה של התובע בתביעתו, במידה ויבוטל פסק הדין שניתן בהעדר.

התשובה לשאלה השנייה – היא החשובה יותר.

לעניין זה ראה ספרו של כב' השופט גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית בעמ' 282 – 283 ופסקי הדין המאוזכרים שם.

במקרה דנן, גם אם אצא מנקודת הנחה ולפיה, ניתן "לכפר" על המחדל שבאי התייצבות התובע לישיבת קדם משפט, בדרך של פסיקת הוצאות, לא מצאתי לנכון בנסיבות העניין להורות על ביטול פסק הדין, וזאת בשל שאלת סיכויי התביעה.