מחלוקת שעיקרה סביב פרשנות סעיף בתקנון הבית המשותף

1. המבקשים והמשיבים הינם בעלי דירות בבית משותף ברמת השרון, שבו בסך הכול 4 דירות.
לכל אחד מהצדדים שתי דירות בבעלותו. המשיבים מעוניינים, על פי היתר בניה שניתן להם,
להקים שתי יחידות דיור נוספות על חלק מהרכוש המשותף שהוצמד לאחת מדירותיהם. המבקשים
הגישו תביעה בבית משפט השלום בהרצליה למתן צו מניעה קבוע נגד בניית שתי יחידות
הדיור הנוספות. במסגרת ההליך בבית משפט השלום ניתן ביום 10.5.01 צו מניעה זמני נגד
הבנייה האמורה. כתנאי למתן צו המניעה הזמני בבית משפט השלום הפקידו המבקשים ערבות
בנקאית בסך 500,000 ש"ח. בסופו של דבר דחה בית משפט השלום )כבוד השופט צ' דותן(
ביום 6.6.04 את תביעתם של המבקשים. ביום 2.8.04 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט
המחוזי בתל אביב על פסק דינו של בית משפט השלום. בגדר הערעור נתבקש על ידי המבקשים
צו מניעה זמני נגד ביצוע הבניה. ביום 5.8.04 החליט בית המשפט המחוזי )כבוד השופטת
צ' ברון( במעמד צד אחד לתת את צו המניעה המבוקש וכן קבע כי הערבות שהופקדה בסך
500,000 ש"ח תהיה תקפה גם לגבי הליך הערעור. לאחר שהגישו המשיבים את תגובתם לבקשה
לצו מניעה זמני, החליט בית המשפט המחוזי )כבוד סגן הנשיא י' גרוס( ביום 20.9.04
להיענות לבקשה למתן צו מניעה זמני בשל הקושי בהשבת המצב לקדמותו אם יזכו המבקשים
בערעור. תוקפו של צו המניעה הזמני הותנה בהפקדת מזומן או ערבות בנקאית בסך
1,000,000 ש"ח. מדובר בסכום נוסף על זה שקבע בית משפט השלום )500,000 ש"ח(. על
החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור
והוגש ערעור על פיה.