מחאג'נה נ' אעלימי

החלטה

הבקשה

עסקינן בהתנגדות המבקשת לביצוע שיק על סך של 15,000 ₪, אשר נמשך על חשבון המבקשת לנפרע בשיק – מר חאלד ג'בארין, אשר הסב אותו בחתימתו על גבי השיק לטובת המשיב.

במסגרת ההתנגדות לביצוע השיק, מעלה המבקשת טענות הגנה שעיקרן כלהלן:

אמנם השיק חתום בחותמת המבקשת וחתימת עו"ד נזאר אעלימי, ברם שיק זה מעולם לא נמסר למשיב או לנפרע שאינם מוכרים למר אעלימי כלל.

המבקשת לא קיבלה תמורה כלשהי כנגד השיק ולפיכך אינה חייבת בפרעונו.

לכשנודע לעו"ד אעלימי אודות אבידת השיק ו/או היעלמותו, הלה פנה לבנק והודיע לו על ביטול השיק.

מדובר בשיק שאינו סחיר ולפיכך הסבת השיק מהנפרע למשיב נעשתה שלא כדין באופן ששולל מהמשיב את זכותו לתבוע מכח השיק.

הדיון בהתנגדות נשמע בפני אתמול, עו"ד אעלימי נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

דינה של התנגדות לביצוע שטר כדין בקשה למתן רשות להתגונן והיא תיבחן ככזו.

הלכה ידועה היא כי, בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, בית המשפט אינו שוקל את מהימנותו של המבקש ואין המבקש צריך לשכנע בנכונות טענותיו שפורטו בתצהיר. די בכך, שהראה בתצהירו הגנה אפשרית מפני התביעה ולו בדוחק.

תפקידו של ביהמ"ש, בשלב זה, לברר אם בטענת הנתבע, בהנחה שתוכח מבחינה העובדתית, יש משום עילת הגנה, אך משטענתו עברה מבחן זה אין לבית המשפט לא סמכות ולא שיקול דעת למנוע ממנו להתגונן בעילה זו. בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה רק כאשר הוא משתכנע שאין לנתבע טענת הגנה כלשהי; ושלא נתעוררה כל נקודה הגיונית שאפשר לטעון לטובת הנתבע (ראה לעניין זה ע"א 534/61 חפציבה נ' בן ארי, פ"ד ט"ז, 694, 699).

להלן אבחן את טענותיה של המבקשת על רקע הפסיקה שאוזכרה לעיל.

לעניין הטענה לאי מתן תמורה כלשהי בעד השיק, היה ראוי כי המבקשת תפרט את נסיבות היעלמותו הנטענת של השיק, יחד עם זאת, סבורה אנוכי כי לעניין טענה זו המבקשת הצליחה להראות כי קיימת לה טענת הגנה הראויה להישמע.

אמנם הלכה פסוקה היא, שטענת היעדר תמורה תשמש הגנה נגד צד סמוך או נגד צד רחוק שאינו אוחז בעד ערך, אך לא תשמש הגנה נגד צד רחוק האוחז בעד ערך. ברם, די לו לנתבע החפץ להתגונן, אם יפרש בתצהירו את ההגנה שהיה מעלה לו תבע אותו הצד הקרוב לו על פי השטר. הגנה זו פוגמת לכאורה בזכות הקניין בשטר, וכוחה יפה גם כלפי הנעבר, כל עוד לא יבוא וירים את נטל השכנוע המוטל עליו בסעיף 29(ב) לפקודה, ויוכיח שניתן בתום לב ערך בעד השטר. ראיות שחפץ התובע להביא לשם כך, אין מקומן אלא במשפט גופו, לאחר שהנתבע יורשה להתגונן. בבירור הבקשה לקבלת הרשות, אין השופט רשאי להיכנס בעובי הקורה ולבדוק, אם הוכיח הנתבע את הפגם בזכות הקניין, או אם מתגבר התובע על פגם שהוכח, מפני שהוא אוחז כשורה. הגנה לכאורה שעורר הנתבע, הראויה להתברר בבית המשפט, דייה לחייב מתן הרשות כדי שהמשפט יעבור לאפיקים של משפט רגיל. הואיל ואין הנתבע חייב להוכיח חוסר תום לב מצד התובע, אלא על התובע להוכיח את תום ליבו, אין זה מזיק לנתבע שתצהירו אינו מגלה חוסר תום לב; עליו להראות שיש מקום לדון בטענת הגנה. תום לב לשם השתקת ההגנה מוטלת על התובע. (ראה לעניין זה י' זוסמן, דיני שטרות, מהד' שישית, עמ' 262).

נוכח האמור לעיל, ניתנת למבקשת רשות להתגונן בטענות שעניינן הוצאת השיק ללא ידיעת המבקשת ואי מתן תמורה כלשהי בעדו.

הטענה השניה שבפיה של המבקשת, היא טענה להגבלת סחירותו של השיק עקב שרטוט הקרוס המופיע על השיק והעדר רישום המילה "לפקודת" ליד שם הנפרע.

נקודת המוצא להכרעה בשאלת סחירותו של שיק הינה כי שיק הוא מסמך סחיר, אלא אם כן הוגבלה סחירותו. המסגרת הנורמטיבית המסדירה סוגיה זו מעוגנת בסעיף 7 לפקודת השטרות, אשר קובע, כדלקמן: