מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 23.6.13 (להלן - הוועדה).

2.המערערת נפגעה בעבודתה ביום 11.4.1994 בראשה, בצווארה ובגבה. מסמוך למועד הפגיעה מתלוננת המערערת על התעלפויות חוזרות, אשר בעקבותיהן הגישה תביעתה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן- תקנות נכות מעבודה) וזאת על-פי אישור החמרה מיום 9.1.1999.

מספר לא מבוטל של וועדות דנו בעניינה של המערערת מאז מועד הפגיעה, והתלבטו בשאלה אם המערערת סובלת מאפילפסיה או שתופעת ההתעלפויות וקיפוח ההכרה היא על רקע נפשי, וכן בשאלת שיעור הנכות שנותרה בעקבות הפגיעה.

3.הוועדה נשוא הערעור התכנסה בהתאם להוראות פסק-דינו של בית הדין הארצי בבר"ע 15971-01-11 מיום 15.6.11, אשר תוקן בהחלטה מיום 10.7.11 (להלן –פסק הדין), שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינה של המערערת יועבר לוועדה בהרכב חדש שתפעל על-פי המתווה שנקבע בפסק-הדין מיום 17.5.07. בפני הוועדה החדשה לא יעמדו פרוטוקולים של הוועדה מושא הערעור וחוות-הדעת של היועצים לוועדה, אך היא תוכל לעיין באשפוז האבחנתי שבוצע למערערת בבית החולים איכילוב. הוועדה תהיה רשאית לפנות למומחה בתחום הפסיכיאטריה, אך לא לד"ר בירגר.

4. המתווה שנקבע בפסק-הדין מיום 17.5.07 בעב"ל 214/07 (להלן- פסק-הדין 2007) הוא כי על הוועדה תדון מחדש בשאלת יישום סעיפים 30 ו- 34 למבחנים בהתייחס להנחיות הבאות:

א.תבהיר מה הפרמטרים הרפואיים ליישום סעיף 30 למבחנים שעניינו כפיון. תשקול יישום סעיף 30 בהתאמה.

ב.ככל שתסבור שאין ליישם סעיף 30 גם לא על דרך ההתאמה, תנמק החלטתה.

ג.תשקול האם מצבי קיפוח ההכרה אצל המערערת נגרמו או החמירו בעקבות התאונה, ובעניין זה תשים לב אף לרישומים בייחס לתקופה שלפני הפגיעה.

ד.אם תסבור כי מצבי קיפוח ההכרה נגרמו או החמירו בשל התאונה, תשקול האם אין מקום לפסוק למערערת אחוזי נכות נוספים לפי סעיפים 30 ו- 34 למבחנים אף על דרך ההתאמה, באופן שישקלל אף התקפים אלה.

ה.הוועדה תהיה רשאית להיוועץ במומחה בתחום הפסיכיאטרי אם תראה לנכון.

ו.ככל שהוועדה תקבע את נכותה של המערערת על-פי האמור, תשוב ותבחן את שאלת הפעלת תקנה 15 לגביה.

עוד נקבע בפסק-הדין 2007 כי למערערת תיקבע נכות זמנית בשיעור 100% לתקופת אישפוזי האיבחון וישולמו לה דמי האישפוז.

5.בעקבות פסק-הדין התכנסה הוועדה בתאריכים 23.1.12, 20.10.12 ו- 25.6.13. הוועדה קבעה כי לא ניתן לקבוע נכות לפי סעיף 30 למבחנים באשר אין מדובר באפילפסיה. באשר לנכות הנפשית קבעה הוועדה כי מצבה מתאים ל- 10% נכות החל מיום 9.1.99. בפרוטוקול הוועדה לא צוין הסעיף לפיו נקבעה נכות זו.

6.טענות המערערת:

א.בדומה לפגמים שנפלו בהחלטות קודמות – הוועדה נשוא הערעור לא קבעה נכות בגין ההתקפים של קיפוח ההכרה לפי הסעיף במבחנים הדן בכיפיון ולא דנה באפשרות יישומו על דרך ההתאמה מחד, ומאידך אף לא שקלה את משמעות ההתקפים בעת שבחנה את הנכות בתחום הנפשי.

ב.הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק-הדין שחייב אותה לשקול יישום הסעיף הנוגע לכפיון על דרך ההתאמה, ובמידה ובוחרת שלא לעשות כן – לנמק החלטתה.

ג.הוועדה נמנעה, שלא כדין, לדון בהשפעת התקפי קיפוח ההכרה על חייה של המערערת, והחלטתה לא מבטאת כלל את הפגימה ואת השפעתה של הפגימה.

ד.הוועדה עיינה שלא כדין בהחלטות וועדות קודמות, כפי שעולה מנוסח החלטתה בו היא מאשררת קביעת "דרג קודם".

ה.הוועדה התעלמה מהתשתית הרפואית והעובדתית שהוצגה בפניה, לרבות תצהיר המערערת ומסמך ממשרד התחבורה המעיד על שלילת רשיונה לנהוג.