מזונות ילדים - תקנת אושא ותקנת הרבנות הראשית

א. העובדות

בבית הדין התנהל דיון בתביעת התובעת להגדלת מזונות ילדים.

עד כה הנתבע שילם דמי מזונות עבור שני הילדים בסך כולל של 1,800 ש"ח לחודש, מכוח פסק בית הדין שחייב אותו לשלם סכום זה עד גיל 18. אך מאחר שהבן מ' הגיע לגיל 18, הנתבע משלם רק עבור ש' הקטין סך 900 ש"ח.

עתה מבקשת התובעת להגדיל את מזונות הקטין ש' לסך 1,500 ש"ח, ועוד 600 ש"ח עבור הבגיר מ', שעבר את גיל 18. נימוקיה הם, שסכום המזונות הנמוך נקבע בגלל שהילדים יצאו לפנימיות. אך למעשה יש לה הוצאות רבות: היא נוסעת לבקר את הילד בפנימייה, והילד נוסע אליה כל סוף שבוע. היא מכלכלת את שני הילדים בזמן שהם בבית, הנתבע מפנה את הילדים אליה לקנות להם נעליים, הם מבקשים פלאפון ובגדים ואי אפשר לסרב להם. הילדים הם בעלי צרכים מיוחדים, ואחד מהם נטל ריטלין בגלל בעיות קשב וריכוז.

הנתבע טען שהבן מ' התגייס לצבא ומקבל משכורת המספיקה לצרכיו, ואינו זקוק לעזרת הנתבע. באשר לבן ש' הוא מכחיש את טענת התובעת, וטוען שגם הוא קונה לילד נעליים, ובנוסף התובעת יכולה לקבל עזרה בביגוד מהרווחה ועליית הנוער. ולדעתו מספיק לילד 450 ש"ח.

האב צירף אישור של המעסיק שהוא מרוויח סכום של 6,000 ש"ח.

בנוסף הנתבע תובע, שהילד ש' יגיע אליו כל שבת שנייה ופעמים באמצע שבוע.

האב התבקש לשלוח לבית הדין שלושה תלושי משכורת, וחשבונות בנק לשלושה חודשים, ולא שלח, אך כפי שיתברר להלן, בית הדין יכול לפסוק גם לפי הנתונים הנוכחיים.

ב. שיטת מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש

מאחר שהנתבע טוען, שהתובעת תפנה לרווחה ולעליית הנוער לקבל ביגוד והנעלה, יש לברר תחילה את יסודות החיוב במזונות ילדים לפי תקנת אושא, והאם מכוח תקנה זו, האב נפטר מחיובו כאשר יש גורם אחר המפרנס את הילד?

 במסכת כתובות (דף ס"ה ע"ב) נאמר:

"דרש רבי שמלאי אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים, אבל זן את קטני קטנים, ועד כמה? - עד בן שש".

והנה בגמרא בכתובות (מ"ט ע"ב) נחלקו האמוראים להלכה, אם האב חייב לזון את ילדיו מעל גיל שש מכוח תקנת אושא, או לא. וכתבו התוספות (שם ד"ה כשהם קטנים) שדווקא בזה נחלקו אך ההלכה שדרש רבי שמלאי, שהאב חייב לזון את ילדיו ילדים עד גיל שש, היא הלכה מוסכמת לכל הדעות.

 בלשון הרא"ש (כתובות פרק ד' סימן כ"ח) ומגיד משנה (הלכות אישות פרק י"ט הלכה ד') נקראת ההלכה של רבי שמלאי, בשם: "תקנת אושא", ואף על פי שתקנת אושא ביחס לילדים מעל גיל שש, שנויה במחלוקת, מכל מקום חיוב מזונות מכוח תקנת אושא עד גיל שש אינו שנוי במחלוקת (ראה גם תשובת רבי פנחס הדיין בתשובת הרמב"ם סימן שס"ז, המובאת להלן 3, פד"ר חלק ז' עמוד 145, חוות בנימין סימן מ"ב).

הרא"ש (כתובות פרק ד' סימן י"ד) הביא את דברי מהר"ם מרוטנבורג:

 "דרש רבי שמלאי אפיתחא דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים, אבל זן את קטני קטנים, ועד כמה? - עד בן שש, ותנן נמי אם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, דשמעינן מינה דחייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים. ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, פסק רבינו מאיר דחייב לזונם, דכיון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם, אפילו יש להם להתפרנס משלהן, דומיא דמזונות האישה מדכלל מזונות האישה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד להם".

הטור (אבן העזר סימן ע"א) פסק כדברי מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש, וכן פסק להלכה גם המחבר בשולחן ערוך (סימן ע"א סעיף א'):