מוראד נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על גזר הדין של בימ"ש לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 4.5.11 על ידי השופט ש. בנג'ו בתיק ת"ד 476-05-10.

המערער הובא לדין בגין כך שביום 29.12.08 נהג ברכב מסחרי בכביש 70 מצומת התשבי לכיוון כללי צומת העמקים, כשהוא נוסע בנתיב השמאלי מתוך שני נתיבים.

המדובר בכביש דו – מסלולי, דו – נתיבי עם הפרדה של מעקה מביטון, הכביש תקין והיה רטוב ממי גשם. מזג האויר היה גשום ושדה הראיה חופשי וטוב.

בו זמנית נסע רכב אחר מסוג הונדה, (להלן – "ההונדה") בכיוון הנגדי של רכב המערער.

המערער נהג במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך ולמזג האויר החורפי, החל בעקיפת משאית שנסעה לפניו במהירות של 90 קמ"ש, בתום העקיפה ניסה לחזור לנתיב הימיני ובמהלך חזרתו איבד שליטה על רכבו שהסתחרר לכיוונים שונים, ירד לשוליים, התנגש במעקה הברזל, עלה על מעקה הביטון, עבר למסלול הנגדי, חסם דרכה של ההונדה ועקב זאת כלי הרכב התנגשו.

כתוצאה מהתאונה נפצעו נהגת ההונדה שסבלה משבר בצלע ושני נוסעים וכלי הרכב נזוקו.

על יסוד העובדות הנ"ל יחסה לו המשיבה העבירות הבאות: סטיה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א, (להלן – "התקנות" בזיקה עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961, (להלן – "הפקודה"), , נהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודה ביחד עם סעיף 38 (2)(3) לפקודה והתנהגות שגרמה נזק לרכוש ולגוף, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות.

המערער הודה בעובדות כתב האישום, הורשע ובימ"ש לתעבורה הטיל עליו, לאחר ששמע את הטיעונים לעונש, את העונשים הבאים:

28 חודשי פסילה בפועל בניכוי 10 ימי פסילה מנהלית ותוך סיוג הפסילה, בכך שהיא לא תחול על נהיגת משאית, 4 חודשי פסילה על תנאי ולמשך 3 שנים וקנס כספי בסך של 1500 ₪ שקוזז מהפיקדון.

הערעור מופנה כנגד חומרת הדין ובעיקר עונש הפסילה בפועל.

המערער טוען כי העונש חמור ואינו עומד בפרופרציה הנכונה לעבירה, נסיבותיה, לענישה המקובלת, לוותק נהיגת המערער, נסיבותיו האישיות והודאתו בעבירות בהן הורשע.

המערער בן 29 שנים ועובד לפרנסתו כנהג משאית. המערער מתגורר בכפר כאבול ויתקשה עקב שלילת רישיונו להגיע למקום עבודתו בשפרעם. כבר אומר כי טענה זו אינה מקובלת עלי. המרחק בין כפר כאבול לשפרעם אינו גדול וכי הפסילה סויגה, בכך שלא תחול על נהיגת משאית ולכן המערער יוכל להגיע לביתו ולנסוע לעבודתו במשאית עליה הוא אמור לעבוד.

המערער נוהג מזה שמונה שנים ויש לו 9 הרשעות תעבורתיות, תוך שהוא מפנה לפסיקת בתי המשפט לתעבורה ולעונשים שהוטלו במקרים דומים ושבהם עונשי הפסילה נעו בין 3 חודשים לבין פחות משנה(358 ימים – ת"ד 12198/06 (ת"א) מ. י. נגד כהן ראומה). עוד הפנה לפסק הדין בתיק (ת"ד 20469/06) ושבו המשיבה עתרה להטלתו 4 חודשי פסילה בניכוי 60 ימי הפסילה המנהלית, הגם שבימ"ש לתעבורה לא כבד את ההסדר, שבה המשיבה ועתר לכבדו בבימ"ש מחוזי בע"פ 1400/06 .

עוד הפנה ב"כ המערער לפסיקה נוספת כמפורט בסעיף 4 להודעת הערעור ואף בטיעוניו בפני הציג טבלה שבה הובאו 23 פסקי דין שניתנו בין השנים 2003 עד 2011, ושרובן ניתנו בשנים האחרונות, בעיקר פסקי דין של בתי המשפט לתעבורה השונים והמחוזי ושבהם הענישה נעה ברמה שציינתי לעיל.

המערער סבור כי יש לקבל את הערעור ולהקל בעונש הפסילה בפועל.

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור ולהשאיר את העונש על כנו. העבירות בהן הורשע המערער חמורות ותוצאותיהן קשות. העונש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, ועל פי ההלכה המחייבת, אין להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן, אשר בהם הוטל עונש חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים.

ב"כ המשיבה הפנה גם כן, לפסיקה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בגזר הדין, בפסיקה שהוגשה, בפסיקה אחרת ונוספת ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש הפסילה בפועל על 8 חודשים בלבד.

בהתערבי בעונש שקבעה הערכאה הדיונית לא נעלמה מעיני ההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור תתערב בעונש רק במקרים חריגים ויוצאי דופן כפי שנקבע בפסקי דין הבאים: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 5057/06 אגבריה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 3.5.07); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).