מועצה מקומית כפר כנא נ' אורוז שירותים בע"מ

1. לפניי בקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים בנצרת (כבוד הנשיא ד"ר א' אברהם) ב-עת"מ 11237-09-16 מיום 25.12.2016, שאותו הגישה המבקשת קודם להגשת בקשה זו. בפסק הדין נקבע כי על המבקשת לפנות למשיבה 3 (להלן: רמ"י) בבקשה להקצות לה קרקע ללא מכרז, באתר שבו מפעילות המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) תחנת מעבר לפינוי פסולת (להלן: התחנה), ועל מנת שיוכלו להמשיך ולעשות כן.

רקע והשתלשלות העניינים

2. כעולה מפסק הדין נושא הערעור, המשיבה 1 הקימה את התחנה בשנת 1995 בשטח השיפוט של המבקשת שהיא מועצה מקומית, בהתאם להסכם בין הצדדים שלפיו המשיבה 1 תפעיל את התחנה ותבצע עבודות פינוי פסולת משטחי המבקשת. התחנה פועלת באותו אתר (להלן: המקרקעין) מאז ועד היום, כשבידי המשיבות היתר בנייה ורשיון עסק מתאימים. בשנת 2001 נחתם חוזה נוסף בין המבקשת למשיבה 1 בנוגע לתחנה, ובו הצהירה המבקשת כי היא הבעלים במקרקעין, וכן התחייבה כי המקרקעין ישמשו את המשיבות עד לשנת 2020. ואולם, הלכה למעשה הבעלים במקרקעין היא מדינת ישראל, ולפיכך הם מצויים באחריותה של רמ"י; וזו מצידה העניקה למבקשת, עוד בשנת 1993, אישור עקרוני להקצאת המקרקעין לטובת הקמת אתר פסולת. יצוין כי בשנת 2007 המחתה המשיבה 1 את זכויותיה למשיבה 2.

           בשנת 2009 הגישה רמ"י תביעה לסילוק ידן של המשיבות מן המקרקעין (ת"א (השלום נצרת) 18490-10-09), וזו התקבלה ביום 3.11.2015. בפסק הדין נקבע כי לא ניתן לקבוע שרמ"י ידעה על אודות ההליכים התכנוניים לגבי התחנה או שנתנה את אישורה להם, ולפיכך המשיבות מחזיקות במקרקעין שלא כדין, וניתן צו הריסה נגד המחוברים המצויים במקרקעין. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בהסכמה (ע"א (מחוזי נצרת) 10226-02-16 מיום 4.7.2016), תוך שעוכב ביצועו של צו ההריסה עד ליום 4.1.2017; ולאחר מכן נדחה המועד שוב, והוא קבוע כעת לביצוע ביום 23.5.2017. בהחלטה על העיכוב הנוסף שניתנה ביום 23.2.2017 הבהיר בית המשפט כי "לא תינתן כל הארכה נוספת לתוקף הצו" (להלן: ההליך האזרחי).

           המשיבות הגישו את העתירה נושא הערעור ביום 6.9.2016, כחודשיים לאחר דחיית הערעור בהליך האזרחי, וזאת לאחר שלא נענתה פנייתן למבקשת, כי תפעל להסדרת זכויות המשיבות במקרקעין מול רמ"י. המבקשת התנגדה לקבלת העתירה, וטענה בין היתר כי התחנה מהווה מטרד וכי החוזה שכרתה עם המשיבות הוא בלתי-חוקי ודינו בטלות. רמ"י התנגדה לקבלת העתירה אף היא.

3. בפסק הדין קבע בית משפט לעניינים מנהליים כי התנהלותה של המבקשת בפרשה הייתה "קלוקלת" וחסרת תום לב, היות שהיא הציגה כלפי המשיבות מצג שווא שלפיו היא בעלת הזכויות במקרקעין ואין מניעה להפעלת התחנה; ובנוסף בחרה המבקשת שלא להציג את עמדתה בגדרי ההליך האזרחי, "כמי שמתחבאת מאחורי רמ"י". נקבע שהמבקשת חטאה לחובת ההגינות המוטלת עליה כרשות ציבורית, ועמדתה נגועה בחוסר סבירות קיצוני; ובית המשפט הורה למבקשת לפנות לרמ"י בתוך 7 ימים, דהיינו עד ליום 1.1.2017, בבקשה להקצות לה את המקרקעין בפטור ממכרז על מנת שישמשו להפעלת התחנה (להלן: בקשת ההקצאה). הוטעם כי חזקה על רמ"י שתבחן בקשה זו לפי אמות המידה המקצועיות שהיא מחויבת בהן.

           ביום 25.1.2017 הגישה המבקשת לבית משפט זה ערעור על פסק הדין.

           המשיבות הגישו לבית משפט לעניינים מנהליים שתי בקשות לפי פקודת בזיון בית משפט, ביום 31.1.2017 וביום 26.2.2017, שבהן נטען כי המבקשת לא פעלה כמתחייב מפסק הדין. המבקשת אמנם פנתה לרמ"י, אך תוכן הפנייה לא תאם את האמור בפסק הדין, והיא נעשתה שלא בהתאם לנוהלי רמ"י. בהחלטות מיום 16.2.2017 ומיום 2.3.2017 הורה בית המשפט למבקשת להגיש בקשה לרמ"י, "לפי התוכן עליו ציוויתי בפסק הדין, בלא כל תוספת או גריעה", ו"לפי הטופס המתאים".

           ביני לביני, ביום 19.2.2017, הוגשה הבקשה דנן.