מולר נ' מלקין

פסק דין

התובעת שכרה מהנתבע דירה לתקופה של שנה (מיום 11.3.2012 ועד ליום 10.3.2013). היא התארגנה, העבירה את מיטלטליה לדירה והיה בדעתה להוסיף ולהחזיק בדירה עד לתום תקופת השכירות. בהתאם לנטען על ידה, ביום 2.7.2012 הודיע הנתבע לתובעת לראשונה שעליה לפנות את הדירה עד ליום 1.9.2012, מחמת צו הריסה שניתן על ידי הרשויות. התובעת נאלצה לעזוב את המושכר טרם שהסתיימה תקופת השכירות. עזיבת התובעת את המושכר טרם שהסתיימה תקופתה השכירות הסבה לתובעת נזקים: עלויות הובלה; הוצאות משפטיות; תשלום שכר דירה גבוה יותר בדירה חלופית; הפסד ימי עבודה; עוגמת נפש; נזקים נפשיים; הוצאות כספיות המתייחסות לעלויות רכישת ריהוט מיוחד עבור הדירה (בהתאם למידותיה).

כמו כן, נטען על התובעת שהנתבע נמנע מלקיים את מלוא התחייבויותיו כלפי התובעת, בכל הקשור לחובה להתקין מזגן, להתחייבות להימנע מלהיכנס לגג הבניין (שם נמצאה הדירה) ללא תיאום מוקדם עם התובעת ולחובה להתקין גדר הפרדה. הפיצוי הכולל שנתבע על ידי התובעת הסתכם בשיעור של 32,660 ₪.

הנתבע טוען שבמועד החתימה על הסכם השכירות הוא כלל לא ידע על קיומו של צו ההריסה (החוזה נחתם ביום 4.3.2012 וצו ההריסה נמסר לנתבע על דרך של הדבקה בנכס ביום 7.3.2012). טרם החתימה על הסכם השכירות קיבל הנתבע הודעה מהרשויות בדבר הצורך בשיפוץ המבנה. הוא שיפץ את המבנה באופן שהמושכר היה ראוי למגורים. לאחר קבלת צו ההריסה פעל הנתבע בדרכים משפטיות לביטול הצו והוא ניסה להביא לביטול ההסכם עם התובעת, אשר טרם עברה לדירה. בהתאם לנטען, התובעת טענה שהיא מוכנה להישאר בדירה עד להחלטה סופית שתתקבל על ידי בית המשפט. הנתבע טוען שהוא פעל בתום לב. הנתבע הכחיש גם את יתר טענות התובעת.

התובעת והנתבע העידו בדיון שהתנהל לפניי. לאחר בחינת כתבי הטענות, העדויות והראיות נחה דעתי שדין התביעה להתקבל – בחלקה.

התובע התחייב להשכיר את הדירה לתובעת למשך שנה. אין מחלוקת שבסופו של יום נמנעה מהתובעת האפשרות להחזיק בדירה משך שנה שלמה, כל זאת מחמת נימוקים ונסיבות שאינם תלויים בתובעת. הצורך בפינוי המושכר, הטרחה הכרוכה בכך והעלויות הכרוכות במעבר לדירה אחרת – כל אלו מזכים את התובעת בפיצוי כספי, בין אם ידע ו/או גילה הנתבע לתובעת את מלוא העובדות הרלבנטיות ביחס למושכר (אין די בתוכן נספח ה לכתב ההגנה, כאשר עורך המסמך – השוטר – לא הוזמן על ידי הנתבע ליתן עדות בבית המשפט) ובין אם לא ידע ו/או לא גילה במועד הראשון לתובעת את מלוא העובדות הרלבנטיות.

עם זאת, גובה הפיצוי הנתבע על ידי התובעת גבוה ואינו סביר. התובעת היא שנקבה תחילה בשיעור הפיצוי שהיא ביקשה לקבל מהנתבע. התובעת העמידה דרישה לפיצוי ע"ס 4,000 ₪ (סכום הגבוה משיעור דמי השכירות לחודש) והנתבע קיבל את הדרישה ונתן הסכמתו לשאת בפיצוי בשיעור כאמור. שיעור הפיצוי הראשוני שנדרש על ידי התובעת מהווה אינדיקציה ראשונית לשיעור הנזק שהתובעת צפתה והעריכה שייגרם לה.

לאחר בחינת כתבי הטענות, העדויות והראיות, מצאתי מקום להעמיד את הפיצוי לתובעת בשיעור של 8,000 ₪. הפיצוי כאמור נקבע על דרך של אומדן, בשים לב לעובדה שמצאתי את התובעת זכאית לפיצוי, מחד גיסא, בעוד שחלק מהנזקים – מעצם טיבם וטבעם – אינם ניתנים לכימות (טרחה ועגמת נפש), ונזקים נוספים (לדוגמא – עלויות הובלה), לא נתמכו בראיות, מאידך גיסא.

על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בתוך 30 יום מהיום פיצוי ע"ס 8,000 ₪ בצירוף אגרת משפט ע"ס 80 ₪, כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל ובצירוף הוצאות משפט ע"ס 600 ₪.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, ח' סיון תשע"ג, 17 מאי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: