מולא נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה לביטול איסור שימוש ברכב מ.ר. 8719518 (להלן: "הרכב"), אשר הוטל על ידי קצין משטרה בתאריך 26.05.13 למשך 30 ימים.

על פי כתב האישום, בתאריך 25.05.13 בשעה 01:55 נהג המבקש ברכב כשהוא שיכור. בבדיקת "ינשוף" שנערכה לנהג נמצא ריכוז של 415 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.

ב"כ המבקש לא טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה. לטענתו, בתאריך 25.05.13, סמוך לאחר העבירה, נטל שוטר את רישיון הרכב של המבקש, המבקש הוזמן לשימוע אולם לא התייצב כיוון שנעצר בתיק אחר ולאחר מכן היה במעצר בית עד ליום 02.06.13. מיד עם שחרורו ממעצר הבית, בתאריך 02.06.13, התייצב המבקש במשטרה, הודיעו לו על איסור השימוש, אולם לא הודיעו לו כי עליו לאחסן את הרכב במגרש אחסנה. ביום 25.06.13 הגיע לתחנת המשטרה כדי לקבל את הרישיון בחזרה, ורק אז מסרו לו את הודעת איסור השימוש ולראשונה נאמר לו כי היה עליו לאחסן את הרכב ועל כן הרכב אוחסן במגרש האחסנה רק בתאריך 26.06.13, למרות שהמבקש לא עשה כל שימוש ברכב מיום הפקדת רישיון הרכב בידי השוטר במעמד ביצוע העבירה. עוד טען ב"כ המבקש כי המבקש עובד בבית שאן וזקוק לרכב כדי להגיע לעבודה וכדי להסיע פועלים.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, טענה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש בכתב האישום ולאי עמידת המבקש בתנאי סעיף 57ב לפקודת התעבורה, כיוון שהמבקש הוא בעל הרכב והוא שלכאורה ביצע את העבירה. לטענתה, כאשר המבקש הוזמן לשימוע הוסבר לו כי אם לא יתייצב ייתכן שהשימוש ברכב ייאסר אף בהעדרו. התובעת ציינה כי ההודעה בדבר איסור השימוש נשלחה למבקש בדואר רשום, אולם אין אישור מסירה. עוד טענה כי משהוטל איסור השימוש, היה על המבקש לבדוק מה עליו לעשות עם הרכב, ואין זה סביר שבירר זאת רק לאחר חודש ימים מיום הפקדת הרישיון.

המבקש אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לצורך בקשה זו.

המבקש נהג ברכב דנן במועד ביצוע העבירה והנו בעל הרכב. בנסיבות אלה, אין המבקש עונה לדרישות סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה.

מעיון בנימוקי הבקשה עולה כי המבקש אינו טוען כנגד סבירות החלטת הקצין בדבר איסור השימוש ואף לא לקיצור תקופת 30 הימים, אלא ביחס לאופן חישוב תקופת איסור השימוש, אשר הסתיימה לדידו.

על פי סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה, רשאי בית המשפט לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת.

ככלל נמנית תקופת איסור השימוש מיום שהרכב מאוחסן במגרש האחסנה. במקרה דנן מצאתי נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מן הכלל האמור.

בהתאם לסעיף 57א(ב) לפקודת התעבורה, במסגרת הודעת איסור השימוש, קיים סעיף שמטרתו ליידע את הנהג או את בעל הרכב על חובתם לאחסן את הרכב במגרש אחסנה מאושר על פי חוק, כשפרטי המגרש בו נדרש בעל הרכב לאחסן רכבו, מופיעים אף הם באותה הודעת איסור שימוש.

אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש אחסן רכבו במגרש האחסנה רק בתאריך 26.06.13. אין גם מחלוקת כי רישיון הרכב ניטל מן המבקש בתאריך 25.05.13, בזירת העבירה, ע"י שוטר, וכי באותו מעמד הוזמן לשימוע בפני הקצין לאותו יום 25.05.13 בשעה 10:00 אך לא התייצב.

סמוך לאחר ביצוע העבירה ובמעמד רישום הדו"ח, נטל השוטר מן המבקש את רישיון הרכב ומסר למבקש טופס בדבר נטילת רישיון הרכב, בו צוין:

"עליך להתייצב כאמור, ואם לא תתייצב, תיחשב כמי שויתר על זכותו להעלות טיעוניו בפני קצין המשטרה, ואיסור השימוש ברכב האמור, אם יקבע, יחל בתאריך הנקוב לעיל שלא בנוכחותך.

אם קצין המשטרה יחליט לאסור את השימוש ברכב האמור, הנהיגה ברכב תהיה אסורה והנוהג ברכב או המרשה לאחר לנהוג ברכב יעבור עבירה של נהיגה ברכב או מתן היתר לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש לפי הוראת סעיף 67 לפקודת התעבורה".

הניסוח המפורט בטופס הנטילה, אינו כולל הוראה בדבר החובה לאחסן את הרכב במגרש אחסנה.

כאמור, הוזמן המבקש לשימוע ביום 25.05.13 בשעה 10:00, המבקש לא התייצב לשימוע אליו הוזמן, שכן בתאריך 25.05.13 בשעה 07:00 היה מעורב באירוע פלילי אחר, נעצר ע"י משטרת ישראל (מ"י 47149-05-13), מעצרו הוארך עד ליום 26.05.13 בשעה 20:00 ולאחר מכן שוחרר למעצר בית מלא עד ליום 30.05.13. משכך, קיימת הצדקה לאי התייצבותו לשימוע.

משלא התייצב לשימוע, לא קיבל לידיו את הודעת איסור השימוש, בה צוינה חובת אחסנת הרכב במגרש. לדברי התובעת, הודעת איסור השימוש נשלחה למבקש בדואר ואולם אין בידי התביעה אישור בדבר מסירתה למבקש.

בתום תקופת איסור השימוש, בתאריך 25.06.13, התייצב המבקש בתחנת המשטרה על מנת לקבל את רישיונו בחזרה ורק אז הודע לו, לראשונה, כי היה עליו לאחסן את הרכב במגרש האחסנה וכי ללא אחסנתו לא תימנה תקופת איסור השימוש.

הרכב אוחסן כבר ביום המחרת, בתאריך 26.06.13.