מויאל נ' בן מויאל ואח'

פסק דין

רקע

תביעה להשבת כספים שהתקבלו מהתובעת על ידי הנתבעים לשם עסקת רכישת מגרש שמספרו 166 בישוב חשמונאים (להלן:-"המגרש"), ותביעה-שכנגד שעניינה הוצאת לשון הרע נגד התובעת ובנה וכן תשלומים שונים שלטענת התובעים-שכנגד חייבים להם התובעת ובנה. ההליך כולו, עד להגשת הסיכומים ועד בכלל, התנהל בבית משפט השלום בכפר סבא (בתחילה לפני כב' השופטת מימון-שעשוע, ולאחר מכן נשמעו ההוכחות לפני כב' השופטת קרלינסקי), ומספרו היה ת. אז. 6360/07. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים הועבר התיק לבית משפט זה על פי החלטה של בית משפט השלום בכפר סבא, נוכח טענת התובעת שהנתבע שימש כנאמן על זכויותיה לרכישת המגרש. הצדדים זומנו לדיונים לפני כב' הנשיאה ולפניי, ונקבע כי ההכרעה תינתן על פי הכתובים מבלי שתישמענה ראיות מחדש. סכום התביעה העיקרית עמד, נכון למועד הגשתה (2/12/07), על 389,708 ₪. סכום התביעה-שכנגד עמד, נכון למועד הגשתה (15/1/08), על 327,220 ₪. לאחר מכן גם ניתנה הוראה לצדדים להגיש השלמה לסיכומיהם בעניינים ובמתכונת שנקבעו.      

התובעת היא ישראלית שהתגוררה בארצות הברית משך 28 שנים עד ליום 25.8.05, בו שבה לישראל. הנתבעים הם בני זוג, קרובי משפחתה של התובעת, אצלם התארחה התובעת במאי 2005 עת הגיעה ארצה לחגוג את חתונת בנה. לטענת התובעת, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), קבלן בניין במקצועו, ביקש ממנה להסמיכו באמצעות יפוי כח לרכוש עבורה מגרש בישוב חשמונאים שביו"ש ולשמש כקבלן שיבנה עליו את ביתה. לשם כך העבירה התובעת לנתבעים סך של 147,985 דולר (להלן: "העסקה הראשונה"). כספי התובעת הופקדו בחשבון בנק שהתנהל על שם הנתבעת 2, ואין חולק שהיה חשבון נאמנות כאשר התובעת היא יוצר הנאמנות והנהנה באותה נאמנות. כמו כן נחתם על ידי התובעת יפוי כח המסמיך את התובע לרכוש בשמה את מגרש 168 בישוב חשמונאים, ואין חולק כי בסופו של דבר המגרש שנרכש היה מגרש 16 באותו ישוב.

עסקה נוספת שנחתמה בין התובעת לנתבע ביום 15.3.06 עניינה מקרקעין ברחוב קדושת הלוי בישוב חשמונאים (להלן: "העסקה השנייה"). לפי תנאי העסקה השנייה הוסכם שהנתבע ינהל מו"מ לרכישת שטח לבניית שתי יחידות דיור בסכום של 90,000 דולר עבור התובעת והנתבעים. כן הוסכם שכל צד ישקיע סך של 120,000 דולר ברכישת השטח, ולאחר מכן יבנה הנתבע את הבתים בעלויות נמוכות. עסקה זו בוטלה טרם שמומשה, ואין חולק שהתובעת העבירה לצורך ביצועה סכום של 80,000 $ לנתבעים או למי מהם וקיבלה סכום זה חזרה לידיה. עסקה זו אינה חלק מהתביעה ומהתביעה-שכנגד, ואזכורה כאן מקורו בכך שבין הצדדים מחלוקת עובדתית לעניין אחד הסכומים שהנתבע טוען שהשיב לתובעת, כאשר המחלוקת היא בשאלה אם סכום זה הוא חלק מהחזרת עודפי כספים בגין העסקה הראשונה או שמא מדובר בחלק מהחזרת כספי העסקה השניה.

לשיטת התובעת, כשהועבר לה חוזה הרכישה של המגרש בעסקה הראשונה, נוכחה לדעת שלמרות שהתובע הצהיר שמחיר המגרש הוא 100,000 דולר, מחירו בפועל עומד על 60,000 דולר. נוכח האמור פנתה לנתבעים בבקשה להשיב את כספה והנתבעים הציעו שירכשו את המגרש ממנה בשווי 120,000 דולר שישולמו תוך 6 חודשים. התובעת והנתבעים חתמו על הסכם מכר ביום 22.4.07, אך לטענת התובעת הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם, ובהמשך אף גילתה שלמגרש מונו כונסי נכסים על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבר שהיה ידוע לנתבעים, לטענתה, אך הם נמנעו מלגלותו. מכל מקום, לעת הזו אין עוד כל משמעות לעניין מכירת המגרש לנתבע. המכירה לא יצאה לפועל, והנתבע אינו עותר לאכיפתה.

משכך, הגישה התובעת את התביעה נגד הנתבעים לבית משפט השלום בכפר סבא, ובמקביל הגישה גם בקשה לעיקול זמני. בין היתר טענה התובעת שהנתבעים הפרו את חובת הנאמנות כלפיה.

הנתבעים הגישו כתב הגנה וכתב תביעה-שכנגד נגד התובעת ונגד בנה של התובעת בגין הוצאת לשון הרע, בגין אי תשלום דמי שכירות עת התגורר עימם וכן בגין החזרי תשלום מהתובעת לעבודות פיתוח שביצע הנתבע במגרש.

טענות הצדדים

טענות התובעת

התובעת טוענת שנוכח הצהרותיו של הנתבע באשר לכדאיות העסקה הראשונה עת ביקרה בארץ, שבה לארצות הברית שם מכרה את ביתה ואת העסק בבעלותה והחלה להעביר כספים לנתבעים בכדי שירכשו עבורה בנאמנות את המגרש המבוקש. לשם כך העבירה התובעת לנתבע יפוי כח לרכישת הקרקע, אך בשום אופן לא הסמיכה אותו לבצע עבודות כלשהן במגרש, עבודות בגינן הוא דורש עתה תשלום. התובעת ראתה את הנתבע כנאמן על זכויותיה ובטחה בו שיבצע את הנדרש לצורך רכישת הקרקע.

התובעת ממשיכה וטוענת שביום 1.11.05 נחתם הסכם פיתוח בינה לבין המנהל האזרחי לגבי הקרקע, ובכך סברה שהוסדרו כל זכויותיה ולא ביקשה עותק מהסכם המכר. רק בשנת 2007 ובעקבות קשיים בקבלת היתרי בנייה פנתה התובעת לנתבעים וביקשה העתק מהסכם המכר, ואז גילתה לראשונה שמחיר המגרש אינו 100,000 דולר כפי שטען הנתבע אלא 60,000 דולר בלבד. הנתבעים לא השיבו לתובעת את ההפרש בין הכספים שהעבירה לחשבון הנאמנות שנפתח על שמה של הנתבעת 2 (להלן:-"הנתבעת"), שהסתכמו לטענתה בסך של 147,985 דולר, לבין המחיר בפועל. התובעת מוסיפה שבסמוך למועד עריכת העסקה נמשכו כספים מחשבון הנאמנות לגביהם לא ניתן הסבר, למעט סכומים ששולמו לעורך הדין שטיפל בעסקה, מס רכישה, תשלום למנהל האזרחי ביהודה ושומרון ותשלום למודד.

באשר לעסקה השנייה, התובעת טוענת שאין לה כל קשר לתובענה דנן. לטענתה, הנתבע הבטיח לה שבעקבות העסקה השנייה היא תזכה לרווח בגובה 50,000 דולר תמורת השקעה כוללת בגובה 120,000 דולר בשלושה תשלומים שווים. לאחר ששילמה לנתבע שני תשלומים, היינו 80,000 דולר, החל האחרון לשכנעה לסגת מהשותפות והחזיר לה את כספה ששילמה עד כה. בדיעבד, גילתה התובעת שלנתבע היה קונה לנכס ומשכך ניסה להתנתק מהשותפות עימה כדי ליהנות לבדו מכספי המכירה. עסקה זו בוטלה בהסכמה וממילא לא נחתם כל הסכם מכר ולא הוגש דיווח אודות עסקה זו לרשויות המס. האישורים אותם מציגים הנתבעים כדי להצביע שהשיבו לתובעת את כספיה עוסקים בכספי העסקה השנייה בעוד התובענה עניינה בעסקה הראשונה, לגביה לא הושבו כספים כלל. עוד טוענת התובעת שלנתבע הרשעות קודמות, ובין היתר בגין קבלת דבר במרמה. לטענתה, התנהלותו כלפיה מהווה נדבך נוסף במעשיו הפליליים.

לבסוף מתייחסת התובעת לתביעה-שכנגד וטוענת שהנתבעים לא עמדו בנטל הוכחה שהוציאה דיבתם. כמו כן הנתבע לא הוכיח שמימן את חתונת בנה, כנטען על ידו.

טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים בכתב ההגנה להעדר יריבות בין התובעת לנתבעת, שלא התקשרה בהסכם כלשהו עם התובעת מעולם. טענה זו נזנחה כליל בסיכומי הנתבעים, ולא בכדי לאחר שהוברר כי חשבון הנאמנות התנהל על שמה של הנתבעת. לגופן של טענות התובעת, טוענים הנתבעים שבין התובעת לנתבע נערכו שתי עסקאות מקרקעין, שעה שהעסקה השנייה נעשתה לאחר שהתובעת גילתה, לשיטתה, אודות התנהלותם של הנתבעים. לגבי העסקה הראשונה של רכישת המגרש אותו ביקשה התובעת מהנתבע שירכוש עבורה, הרי שמחירו נותר 60,000 דולר ולא עלה כפי שטענה התובעת. מן הסכומים שהפקידה התובעת בחשבונות הנאמנות שפתחו הנתבעים נמשכו 99,530 דולר, מתוכם שולמו 60,000 דולר לרכישת המגרש והיתר שולמו בגין שכר טרחת עורכי הדין של העסקה, מס רכישה, תשלום למנהל איו"ש, תשלום למודד והוצאות נוספות. היתרה שימשה כמקדמה עבור ביצוע העסקה השנייה והחזרי הוצאות לנתבע עבור מימון חתונת בנה של התובעת.

באשר להיתרי הבנייה לגביהם טענה התובעת שלא ניסה להוציא טוען הנתבע, שמסיבות שאינן תלויות בו נתגלעו קשיים במתן ההיתר ובעקבותיהם הודיעה לו התובעת שברצונה לחזור בה מן העסקה ואף הציעה לו שירכוש את חלקה במגרש. בחלוף שנתיים ממועד הרכישה המחירים עלו, המגרש עבר פיתוח ומשכך התובעת היא שדרשה את סכום עלות המגרש הריאלית בסך 120,000 דולר והנתבע הסכים לרכוש את חלקה במגרש בתמורה לסכום זה.

באשר לתיקיו הפליליים של הנתבע, הוא טוען שאירועים אלה אירעו לפני יותר מעשרים שנה ומשכך התיישנו זה מכבר. עוד טוען הנתבע שהתובעת מעולם לא התלוננה לפניו באשר להתנהלותו עד למועד הגשת התובענה. כמו כן היא היתה מעודכנת בכל מהלך שנעשה בקשר למגרש וזו הסכימה ואישרה כל פעולה. בחשבון הנאמנות הוחזקו 500,000 דולר שהשימוש שנעשה בהם היה אך לצרכיה של התובעת. הנתבע מדגיש עוד שאם התובעת סברה שהוא מרמה אותה, אזי אין הסבר להתקשרותה עימו בעסקה השנייה עם שובה ארצה. עוד מדגישים הנתבעים שהסכום שנותר בחשבון הנאמנות בגובה 40,000 דולר הושב לתובעת בפגישה בה נכחו אנשים נוספים שהעידו שסכום זה הושב לה, וסכום נוסף של 40,000 דולר הוחזר לה לשיעורין.

לבסוף טוענים הנתבעים שהתובעת ידעה אודות כל מהלך שביצע עבורה הנתבע, שפעל אך לפי הוראותיה. כמו כן הועבר לתובעת הסכם הרכישה והיא אף חתומה על חוזה פיתוח מול מנהל מקרקעי ישראל הנושא את התאריך נובמבר 2005, ומשכך אין להישמע לטענתה שחוזה הרכישה לא הועבר לה.

בתביעה-שכנגד טוענים הנתבעים שהתובעת חבה להם פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, כמו גם השבת כספים ששילמו מכספם עבור פיתוח הקרקע של התובעת והוצאות שונות שנגרמו להם בתקופת מגוריהם של התובעת ובנה בביתם.