מוחמד עבאס ואח' נ' אבו חסן ואח'

החלטה

1.לפי כתב התביעה, התובעים הם יורשיו של סעיד מוחמד עבאס (להלן: סעיד). הנתבע 1, קאסם אבו חסן (להלן: קאסם) רשם הערת אזהרה בדבר קיומו של פסק דין בית המשפט העליון בע"א 498/89 על חלקות המקרקעין נשוא התביעה, כולל חלקות שבבעלות סעיד. נטען, כי נתבעים 2 – 5 שימשו ביחד עם שניים אחרים שהלכו לעולמם, כמיופי כוח של תובעים שונים בהליכי הסדר ועיסקאות בזכוית במקרקעין במקרקעין נשוא התביעה. הסעד הראשון המבוקש בתביעה הוא ביטול פסק הדין בע"א 498/89 "ביחס לזכויותיו של סעיד שהוקנו לו בתום הליכי ההסדר ונפסקו שלא כדין לטובת קאסם" ובהתאם למחוק את הערת האזהרה. לפי החלטתי מיום 6.12.11, תחילה אכריע בשאלה אם פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 498/89 קבע זכויות למי מהצדדים, אם לאו. לשם כך, נתתי לצדדים אפשרות להגיש טיעוניהם. טיעוני התובעים הוגשו ביום 8.1.12. טיעוני הנתבע 1 הוגשו ביום 31.1.12. טיעוני הנתבעים 2-5 לא הוגשו. טיעוני הנתבע 6 הוגשו ביום 9.1.12. טיעוני הנתבעים 7-8 הוגשו ביום 12.2.12.

2.לאחר הגשת הטיעונים, הגישה ב"כ הנתבעים 7-8 בקשה לצירוף אסמכתא, שהיא שני פסקי דין: פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 727/07 עלי מוחמד נבואני נ' מדינת ישראל ופסק דין בע"א 419/88 עלי מוחמד נבואני נ' מדינת ישראל. הצדדים שהגיבו לבקשה הסכימו לה. על כן, אני מצרף את שתי האסמכתאות האלה לטיעוני הנתבעים 7-8. אתייחס למסמכים אלה כאסמכתאות ולא כראיות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא אכן אסמכתא, ואתייחס אליו מייד. פסק הדין של בית המשפט העליון מיום 27.5.91 אינו אסמכתא לדבר, אלא אישור של הסכם פשרה שלא ניתן ללמוד ממנו הלכה כלשהיא. יתר על כן, פסק דין זה היה בידי הנתבעים 7-8 מאז 1991, וכעולה מהאסמכתא, המדינה הסתמכה עליו וטענה לפיו. על כן, צירופו לטיעוני הנתבעים 7-8 רק ביום 15.2.12, בטענה שנטענה שהוא הופץ בפרקליטות רק ביום 12.2.12 היא מעשה בלתי ראוי מצד ב"כ הנתבעים 7-8. לעצם הענין, שני המסמכים, פסק הדין בת"א 727/07 ופסק הדין בע"א 419/88 אינם רלבנטיים כלל לנושא הנדון בהחלטה זו. הם אינם מדברים כלל על ע"א 498/89 ואין בהם כל הלכה משפטית או קביעה עובדתית שיש לה קשר ולא רחוק וקלוש לשאלה אם פסק הדין בע"א 498/89 קבע זכויות למי מהצדדים. הסיבה שבגללה מסמכים אלה הוגשו נותרה עלומה בעיני.

3.אין חולק, כי בשנים 1984- 1958 הוסדרו מקרקעי כפר ג'וליס, לרבות המקרקעין נשוא התביעה. הוגשו תזכורת תביעה מטעם גוף שנקרא "בעלי 120 החלקים, שכלל רבים מתושבי הכפר, לצד תזכורות תביעה שהגיש סעיד לגבי זכויותיו. במהלך הליכי ההסדר, נוצר ועד של 7 נציגים שפעלו בשם בעלי 120 החלקים. סעיד טוען שלא חתם על יפוי כוח ולא הסמיך אותם לפעול בשמו. בתי משפט שונים הכירו בכוחם של הנציגים לפעול בשם בעלי 120 החלקים במסגרת הליכי ההסדר.

4.ביום 15.3.86 הגיש קאסם לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה בת"א 1443/86 כנגד בעלי 120 החלקים, על ידי הנציגים, בטענה שהועד ויתר לטובתו על מקרקעין כולל המקרקעין נשוא התביעה. ביום 10.2.89 מחק בית המשפט המחוזי (השופט י. זהבי) את התביעה, מאחר שלא צורפו כצדדים בעלי 120 החלקים ולא צורפו הבעלים הרשומים האחרים.

5.קאסם הגיש לבית המשפט העליון ערעור על החלטת המחיקה שנדון כע"א 498/89. לפני הדיון בערעור, הגיש קאסם לבית המשפט ביום 7.9.89 הודעה שהוכתרה כהסכם פשרה, וביקש לקבל את הערעור. בית המשפט העליון קבע:

"בהסכמת הצדדים מקבל הערעור ומחיקת תביעת המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 1443/86) מתבטלת."

6. זה פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור, והוא לא קבע כל זכויות למי מהצדדים, מלבד זכותו של קאסם שתביעתו תתברר בבית המשפט המחוזי, לאחר שמחיקתה בוטלה. יתר על כן, קאסם הגיש בקשה להבהרת פסק הדין, כך שיקבע שזכויות בעלי 120 החלקים מוקנות לקאסם, ובהתאם לכך תרשמנה הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין. בהחלטה מיום 4.10.94 נדחתה הבקשה. אני דוחה את הטענה כאילו היה על בית המשפט העליון לקבוע שהתביעה תתברר בבית המשפט המחוזי, ואם לא עשה כן, משמע ראה את התיק כסגור. היה על קאסם לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש להמשיך בדיון בתביעה עקב ביטול מחיקתה, ואין זה תפקידו של בית המשפט העליון להורות לדון בתביעה שמחיקתה בוטלה.

7. לאחר מכן, הגיש קאסם בקשה לתיקון טעות סופר בבית המשפט המחוזי (בש"א 25/98), שבה החליט השופט ג'רג'ורה להפוך את חלקי קאסם שנימנו באחוזים לחלקים.

8.לאחר שרשם קאסם הערת אזהרה על קיומו של פסק הדין, קאסם המשיך בפעולות כאילו פסק הדין אכן קבע זכויות כלשהן. בין היתר, נקט הליך כלפי רשות המיסים, בהסתמך על טענתו שזכותו נקבעה על ידי פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 498/89. בהליך זה נקבע בין היתר (בג"ץ 1331/09):

"כך מסתיר למעשה העותר את העובדה שמעולם לא נעשתה כל קביעה מהותית הנוגעת לזכויותיו במקרקעין אותם הוא תובע, למעט התייחסות לכך בהחלטה של בית משפט זה, אשר נתנה תוקף להסכם פשרה הנוגע לביטולה של החלטת המחיקה של בית המשפט המחוזי. למותר לציין, כי אין בהחלטה זו כדי להקנות לעותר זכויות כלשהן, וכל שיש בה הוא השבת ההליך לבירור בפני בית המשפט המחוזי."

9.הדברים היו ברורים עוד כשניתן פסק הדין בע"א 498/89, אבל היה אפשר לחשוב שלאור ההחלטה בבג"ץ 1331/09, קאסם יפנים את העובדה שפסק הדין בע"א 498/89 לא הקנה לו כל זכויות מלבד הזכות לנהל תביעה ולהוכיח את זכויותיו. למרות זאת, ממשיך קאסם וטוען שפסק הדין בערעור הקנה לו זכויות במקרקעין. טענתו נדחתה גם על ידי רשמת בית משפט זה, השופטת שרון נתנאל, ועל ידי סגנית הנשיאה השופטת וסרקרוג.

10.טענתו של קאסם, כאילו פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 498/89 קבע לו זכויות מהותיות כלשהן, מבוססת על הטענה שבהודעת הערעור ביקש קאסם לקבל את הערעור, לבטל את החלטת השופט זהבי וליתן את הסעד שביקש המערער בתביעתו. לטענתו, מכיוון שבית המשפט החליט בפסק הדין שהוא מקבל את הערעור, הרי קיבל את כל חלקיו של הערעור. אני דוחה פרשנות זו. בית המשפט הבהיר בפסק דינו הקצר, את משמעות קבלת הערעור, שהיא ביטול מחיקת התביעה. הוא לא קיבל את הערעור כפי שהוגש וכפי שהתבקש, אלא רק את החלק של ביטול מחיקת התביעה, אבל לא את החלק של קביעת זכויותיו של קאסם.

11.מחיקת התביעה ע"י השופט זהבי התבססה בין היתר על כך שהיה ספק בדבר ייצוגו של "הועד" את בעלי המקרקעין. אציין, שמלבד הטענה שחלקם לא חתמו כלל על יפוי כוח, הרי לצורך ייצוג בהליכים משפטים אין די ביפוי כוח ויש צורך בהרשאה מפורשת (סעיף 5 (א) לחוק השליחות), וכך גם לצורכי ויתור על זכויות. קאסם הגיש ערעור על ההחלטה ולא צירף כמשיבים את בעלי המקרקעין אלא רק את חברי הועד. חברי הועד הסכימו לערעור של קאסם, אבל אם אינם יכולים לייצג את בעלי החלקות בהליכים משפטיים אינם יכולים גם להסכים לקבלת הערעור, ובודאי שאין להם כל זכות להסכים למתן פסק דין שיקבע את זכויותיהם של בעלי המקרקעין. בנסיבות אלה, נקט בית המשפט העליון בזהירות כאשר הבהיר בפסק דינו מה מתוך הערעור התקבל. אילו נקט בזהירות נוספת, היה מצרף תחילה לערעור את כל בעלי המקרקעין. קאסם אינו יכול לעקוף את השאלה האם הועד מייצג את בעלי המקרקעין, ויש לדון בה. אני מקבל את טענת הנתבעים 7-8, שגם אילו היה בית המשפט העליון מקבל את הערעור במלואו ומצווה על רישום על שם קאסם, היה לפסק הדין תוקף רק בין קאסם לבין אנשי "הועד", והוא לא היה מחייב את בעלי המקרקעין ללא קביעה מפורשת שהועד מייצג אותם לצורך ההליכים המשפטיים.

12.מכל מקום, כפי שפירטתי לעיל, לא רק שפסק הדין עצמו הבהיר שהוא לא הקנה לקאסם כל זכות מלבד הזכות לחזור לבית המשפט המחוזי לנהל את תביעתו, אלא שהדבר הובהר בכמה החלטות נוספות. קאסם מסתמך על החלטתו של השופט ג'רגורה בבקשה לתיקון טעות, שהסתמכה על טענתו, שבפסק הדין של בית המשפט העליון קיבל בית המשפט העליון את עתירתו לרשום על שמו את החלקות. אני דוחה את הטענה שמדובר ב"פסק דין" כפי שמבקשים קאסם והנתבע 6 להתייחס אליו. מדובר בהחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר. היא סופית רק במובן זה, שכאשר ידברו על זכויותיו של קאסם, ידברו על חלקים ולא על אחוזים. אין לה שום תוקף אחר. עיינתי חזור ועיין בהחלטתו של השופט ג'רג'ורה, ועולה ממנה שכל הבקשה שבה דן היתה בקשת ב"כ קאסם "את האחוזים בפסק הדין לחלקים ולא לשנות שום דבר" (עמ' 7 שורה 1 לפסק הדין). כעולה מפירוט הטענות שבפניו, איש לא טען בפניו שפסק הדין כלל לא הקנה זכויות, והשופט ג'רג'ורה לא הכריע בטענה זו. הוא הכריע רק בבקשה לתיקון טעות סופר, שהתיימרה לא לשנות דבר בפסק הדין. אין זו ראיה לכך שפסק הדין בע"א 498/89 קבע זכויות מלבד הזכות להמשיך בתביעה.

13.אני דוחה את טענתו של ב"כ קאסם, עו"ד שוקרי, כאילו השופט ג'רג'ורה הבחין היטב בזכויות שנקבעו בפסק הדין בערעור, ואילו השופט ג'ובראן לא הבחין בזכויות שנקבעו וסטה מהנושא שבו היה עליו לדון. כעלה מהאמור לעיל, השופט ג'ובראן הבחין היטב במשמעות פסק הדין, כפי שעולה מעצם פסק הדין, וכפי שעשו גם שופטים אחרים, ואני מצטרף לדעתו.

14.על פי כל האמור לעיל, אני קובע שפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 498/89 לא קבע זכויות כלשהן למי מהצדדים, מלבד זכותו של הנתבע 1 להמשיך בבירור תביעתו במסגרת ת"א 1443/86 בבית המשפט המחוזי בחיפה. בהתאם לכך, אני מורה על מחיקת ההערה שרשם הנתבע 1 על מקרקעי התובעים בגין פסק דין זה. הנתבע 1 ישלם לתובעים הוצאות משפט בסך 11,800 ₪.

15.למעשה, הסעד הראשון שהתבקש בתביעה התקבל. נותר לדיון הסעד השני. אני קובע קדם משפט נוסף ליום 15.3.12 שעה 8.30.

ניתנה היום, ו' אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: