מוחמד נ' מדינת ישראל

פסק דין

1. ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) בת.פ.5011/07, מיום 8.9.11. בית משפט השלום הרשיע את המערער בעבירות של קבלת דבר במרמה (סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), עושק (סעיף 431(1) לחוק הנ"ל) וזיוף (סעיף 418 לחוק הנ"ל). בית המשפט גזר על הנאשם עונש של 7 חודשי מאסר בפועל, קנס או מאסר תמורתו, ופיצויים למתלוננת בסכום הזהה לגובה הקנס. בית המשפט הורה כי הקנס והפיצוי חופפים, וכי כל תשלום על חשבון אחד מהם, ייזקף לזכות השני. המערער אינו משלים עם הרשעתו בדין, ולחילופין סבור הוא כי גזר הדין שהוטל עליו מחמיר עמו יתר על המידה. מכאן הערעור.

הערעור על ההרשעה

2. המתלוננת, קאנצ'י טאמאנג, היא עובדת זרה בענף הסיעוד, כמו גם חברתה, פנסי דולמו. פנסי הציעה לה באחד הימים להיעזר בשירותיו של המערער, אותו תיארה כחבר שלה, על מנת לקבל אשרות עבודה עבור בני משפחה שלה ושל חבריה, החיים בנפאל. את המערער תארה פנסי כ"אדם טוב", שיש לו משרד, והוא מביא ארצה עובדים זרים מנפאל ומן הפיליפינים. המתלוננת שמחה על ההצעה, וגייסה עוד 3 מחבריה על מנת שהמערער יגרום להבאתם ארצה של 4 אנשים. השתיים פגשו במערער, והלה הבטיח כי ישיג את האישורים הנדרשים לשם כך, תמורת 4,000 דולר לאיש. בין השניים הוסכם, כי התשלום יבוצע לאחר שהמערער יגיש את המסמכים למשרד הפנים ויציג למתלוננת קבלות בגין הגשת הבקשה לאשרות עבודה. המתלוננת והמערער נפגשו פעם נוספת ובמהלכה של פגישה זו מסרה המתלוננת לידיו את המסמכים שהתבקשה להשיג על מנת שהלה יוכל לטפל בבקשה. בחלוף מספר ימים נפגשו השניים בשלישית, ובמהלכה של פגישה זו נתנה המתלוננת למערער את הסכום שהוסכם עליו, היינו 16,000 דולר. להוותה, בעבור מספר ימים התברר לה כי המערער שלשל את הכסף לכיסו מבלי שהייתה לו כל כוונה לטפל בבקשה לקבלת אשרות עבודה לקרוביה. המערער מעולם לא פנה למשרד הפנים וקבלות שהציג בפניה להוכחת הגשת הבקשה, התבררו להיות קבלות מזויפות. המתלוננת פנתה למשטרה בתלונה לאחר שנסיונותיה להשיג את המערער בטלפון ולקבל בחזרה את כספה עלו בתוהו.

אלה עיקרי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, לאחר שבית משפט קמא מצא את עדות המתלוננת מהימנת, ואף מצא לה חיזוקים שונים בחומר הראיות. את גרסת המערער דחה בית המשפט כבלתי אמינה בעליל.

3. המערער סבור, כי בית משפט קמא התעלם מסתירות ומתהיות העולות מהודעותיה של המתלוננת במשטרה; מסתירות ומתהיות העולות מהודעותיה של פנסי; מכך שעדותו של קומאר, בן זוגה של המתלוננת, מסר גרסה שאינה עולה בקנה אחד עם גרסתה של המתלוננת; מגרסתה של מעסיקתה של המתלוננת, גב' חיימוביץ, אשר על פי עדותה סיפרה לה המתלוננת כי גנבו לה מהבית את סכום הכסף האמור, מה שאינו עולה בקנה אחד עם התלונה; מכשלים חקירתיים שונים המתבטאים, בין היתר, בהימנעות מלברר לעומק את גרסאות המתלוננת וחבריה, כמו גם חקירת המערער בעברית "גבוהה" על אף שאין זו שפת אימו, ובהטחת החשדות כלפיו באופן ערטילאי שלא איפשר לו להבין על מה הוא נחקר. עוד נטען כי לא נערך מסדר זיהוי על מנת שהמתלוננת וחבריה יזהו את המערער על פי הכללים המחייבים, ותחת זאת הציגו להם תמונה שלו. בנוסף טוען המערער כי בדיקת פלטי השיחות שנועדה להוכיח קשר בין המתלוננת לבין המערער הייתה שטחית ולא עלה ממנה דבר היכול לאשש את הקשר האמור, שכן גם אם התנהלו שיחות בין שני מספרי הטלפון, הרי שלא הוכח כי הבעלים של מספר הטלפון אותו מסרה המתלוננת כמספרו של המערער, הוא אכן המערער. כך גם לא נערכה בדיקה של הבעלות או החזקה במכונית שמספרה נמסר על ידי קומאר, כמכונית שהייתה בשימושו של המערער. ולבסוף, במהלך חקירתו לא נאמר למערער מהו מועד ביצוע העבירה הנטענת, ולפיכך לא יכול היה לבדוק האם עומדת לו טענת אליבי. לטענתו, בדיעבד התברר לו, כי ביום הפגישה הראשונה בין המתלוננת לבין המערער, שעל פי הנטען בכתב האישום ארעה ביום 10.3.07, היה באילת, ואף היה חולה בעת נוכחותו שם.

4. נקדים ונאמר, כי לא עלה בידי המערער לשכנענו כי נפלה שגגה בהכרעת דינו של בית משפט קמא. מלבד זאת שהכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות מובהקים, אשר אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם, הרי שהמדובר בהכרעת דין מפורטת מאוד ומנומקת, שממצאיה מבוססים היטב לא רק על שיקולי מהימנות כי אם גם על ניתוח מדוקדק של מכלול הראיות, מידת השתלבותן זו בזו, ובחינת הגיונה של הגרסה שהעלה המערער בעדותו, השונה מגרסאות שמסר בהזדמנויות אחרות, שאף הן שונות זו מזו. בית המשפט היה ער לסתירות שונות שעלו מן הגרסאות שבאו בפניו, ניתח אותן ובחן האם יש בהן כדי לעורר ספק סביר בראיות, והכריע כאשר הכריע. כאמור, לא נמצאה לנו עילה להתערב במסקנותיו.

5. כעולה מנימוקי הערעור, על מנת לשכנע כי אין הכרעת הדין יכולה לעמוד על תילה, מתחייבת האפשרות כי שלושת עדי התביעה העיקריים, ובראשם המתלוננת, קשרו קשר לטפול אשמת שווא על המערער, בין על מנת שהמתלוננת תוכל להאריך את שהותה בארץ ובין על מנת שתוכל להוציא כסף מקורבן מזדמן כלשהו. ועוד יש להסיק מטיעוני המערער, כי חוקרי המשטרה, מסיבה לא ברורה, ביקשו להקל עד כמה שניתן עם המתלוננת וחבריה, לא הציגו להם שאלות "קשות" מדי, וניהלו חקירה מוטה ובלתי הגונה. אלא שעיון בחומר הראיות ובנימוקי הכרעת הדין מביא למסקנה, כי אין יסוד לטענות אלה.

6. בצדק ציין בית משפט קמא, כי ליריעת המחלוקת הרחבה ביותר שהציב המערער, הכוללת הכחשת עצם ההיכרות עם המתלוננת וחברתה, וכמובן הכחשת כל הבטחה לסייע לה בקבלת אשרות עבודה עבור קרובי משפחתה, יש השלכה ראייתית משמעותית ביותר.

העובדה שהמתלוננת וכך גם חבריה פנסי וקומאר מכירים את המערער, בניגוד להכחשתו הגורפת, נלמדת לא רק מממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא ביחס לעדויותיהם. המתלוננת העידה, כי הלכה בלוויית חברתה פנסי, המכירה את בית המערער, ואדם ושמו שלום אילוז, שבביתו עבדה בעבר, לביתו של המערער בבית חנינה, בניסיון להשיג את כספה בחזרה. אין חולק, כי המתלוננת אכן הגיעה לכתובתו של המערער, אלא שפגשה שם רק את אשתו. עדותה של המתלוננת בנקודה זו נתמכת בעדותו של אילוז, ובפתק, ת/9, שעליו מופיעה כתובת ביתו של המערער בכתב ידו של אילוז. את הפתק רשם אילוז כאשר הגיעו לבית המערער ופנסי הצביעה עליו (עמ' 26 לפרוטוקול). זה המקום להעיר, כי איננו סבורים שהיה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי שבו תנסה המתלוננת לזהות את המערער. מן העובדות עולה במפורש כי המתלוננת וחברתה פנסי, כמו גם קומאר, מכירים את המערער, נפגשו עימו מספר פעמים, וכתובת מגוריו ידועה לפנסי. בנסיבות אלה אין כל צורך במסדר זיהוי, שכן אין עומדת על הפרק יכולתו של העד לקלוט - במהלך ארוע רלוונטי - את מראה פניו של אדם זר לו.

7. אשר לטענה כי אין כל משמעות ראייתית לכך שנמצאו קשרי טלפון בין מספר הטלפון של המתלוננת לבין מספר הטלפון שהמתלוננת מסרה כמספרו של המערער, חוקרת המשטרה העידה כי נעשו מאמצים לברר את זהות הבעלים, אולם התברר כי המדובר בטלפון של חברת פרטנר אורנג', "ואין עליו בעלויות" (עמ' 19 לפרוטוקול). אכן, לו צריך היה לקבוע ממצא, על יסוד פלט השיחות, כי הטלפון בו מדובר הוא של המערער, לא היה בקשרים בין שני מספרי הטלפון כדי לבסס זאת. אלא שעצם העובדה שמן הטלפון של המתלוננת יש התקשרויות בפרק הזמן הרלבנטי למספר שלטענתה שימש את המערער, יש בה כדי לחזק את גרסתה באופן כללי.

המסקנה הברורה היא, כי המתלוננת מכירה את המערער, וההסבר היחיד האפשרי להכחשתו את ההיכרות עימה מצוי בניסיונו להרחיק עצמו מן המעשים המיוחסים לו.

8. לעדויותיהם של המתלוננת ושל חברה קומאר יש חיזוק משמעותי בעובדה שבמכוניתו של המערער נמצאו צילומי דרכונים של עובדים זרים מסין ומסרילנקה, אשר הסבריו של המערער לפשר הימצאם במכוניתו השתנו בין גרסה לגרסה במשטרה, ובין הגרסאות במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. בצדק לא ייחס בית משפט קמא כל אמינות לכל אחד מן ההסברים הללו. מסמכים אלה מעידים על כך שהמערער שקוע עד צוואר בהבאת עובדים זרים ארצה, מה שמתיישב היטב עם פרטי המעשה בו הורשע. ואם כך הוא, אין כל יסוד לטענה שהמתלוננת טפלה עליו אשמת שווא, כקרבן מזדמן, בין בניסיון לסחוט ממנו כסף ובין בניסיון להאריך בדרך זו את שהייתה בישראל.

9. כאמור לעיל, בית המשפט היה ער לסתירות ולתהיות שעלו מן הגרסאות של עדי התביעה, ולא מצא כי יש בהם כדי להשליך על אמינות גרסאותיהם. אכן, המדובר בעיקר בסתירות שוליות, אשר חלקן ניתנות להסבר הן בשל קשיי שפה והן בשל חלוף הזמן בין מועד התרחשות הארועים לבין מועד מתן העדות. על עדותה של עליזה חיימוביץ אמר בית המשפט, כי התרשם בעצמו, כפי שהעידה המתלוננת, כי שמיעתה של גב' חיימוביץ לקויה, ומכאן שניתן להניח כי לא קלטה את פרטי הסיפור שספרה לה המתלוננת על אודות הכסף שנלקח ממנה במרמה. עם זאת, בית המשפט התרשם כי הסיפור תואם בקווים כלליים את גרסת המתלוננת, שהרי גב' חיימוביץ העידה שהמתלוננת ספרה לה, בזמן אמת, על בחור ערבי שגנב לה 16,000 $.

10. נותר עוד לדון בטענת האליבי. בבית המשפט טען המערער, כי שהה באילת ביום בו קיבל לידיו את הכסף מידיה של המתלוננת, על פי הנטען בכתב האישום (10.3.07). טענת אליבי הועלתה על ידו לראשונה במהלך העימות שנערך בינו לבין המתלוננת. על פי דבריו בעימות, היה מאושפז באותו יום בבית החולים. בבית המשפט טען, כי היה חולה באותו יום, אולם הוסיף כי שהה במועד האמור בעיר אילת. אין צריך לומר כי לא הוגשו כל מסמכים המבססים טענת אשפוז, ובמהלך העדות השתנתה הגרסה, והמערער טען כי שהה באילת במסגרת עסקי נדל"ן שיש לו (בניגוד לטענתו בפתח עדותו, לפיה עיסוקו היחיד הוא תיווך בכלי רכב). המערער זימן כעד הגנה מטעמו את עו"ד חיים קפאח, המתגורר בעיר אילת, וזה העיד כי "עד לעת האחרונה" היה המערער נוהג להגיע לאילת בתדירות של פעם בחודש, שוהה בה יומיים שלושה, והיה מתאכסן ביחידות דיור שלו או במלון רויאל גרדן. אין צריך לומר, כי לא הובאה כל ראיה לכך שהמערער אכן נהג להתאכסן במלון האמור, ראיה שאין קל מלהשיגה. בכל הנוגע למועד הרלוונטי לאישום, הפכה שהותו של המערער, על פי גרסת עו"ד קפאח, לשהות ממושכת בת שלושה שבועות, וזאת לשם סגירת עסקה של מכירת בית מלון, אשר לא יצאה אל הפועל. בסופו של דבר עלה מגרסתו של עד ההגנה האמור, כי אין הוא יודע בוודאות באלו ימים שהה המערער באילת באותה תקופה, ובית המשפט קבע, ובצדק, כי לא ניתן לסמוך טענת אליבי על עדות זו.

לקראת הדיון בערעור פנה ב"כ המערער, שהחליף ייצוג בשלב זה, וביקש כי בית המשפט יורה למשיבה לאכן את מספר הטלפון הנייד שהיה בידי המערער באותם ימים, על מנת שניתן יהיה לבחון האם שהה באילת, כטענתו, במועד הרלוונטי. לא מצאנו יסוד לבקשה זו. מעבר לכך שאיש לא הפריע למערער לפנות לחברת התקשורת שממנה קיבל את הטלפון, ולקבל את הנתונים לידיו, הרי שאין המדובר בראיה שיש הצדקה לקבלה במהלך הערעור. הטענה כי המערער שהה באילת במועד הרלוונטי נטענה כבר בבית משפט קמא, והראיות נבחנו על ידו. בנוסף, אין בראיה המתבקשת כדי להכריע, שהרי יכול אדם לשהות באילת בחלק מן היום ובירושלים בחלקו האחר, כפי שגם התאריך בו מדובר אינו תאריך "קשיח", וכתב האישום נוסח כך שהאירוע התרחש ביום 10.3.07 "או בסמוך לו".

נוכח כל אלה, דין הערעור על ההרשעה להדחות.

הערעור על גזר הדין

11. כאמור, בית המשפט דן את הנאשם לעונש של 7 חודשי מאסר בפועל, לקנס בסך 64,000 ₪ או 7 חודשי מאסר תמורתו, והטיל עליו חובה לפצות את המתלוננת בסכום זהה, כששני החיובים הכספיים חופפים, וכי כל סכום שישולם על חשבון האחד, ייזקף לזכות השני.

12. בכל הנוגע לעונש המאסר, לא מצאנו עילה להתערב בו. המדובר בעונש מתון עד מאוד, למי שניצל את חולשת הזולת, עשק אותו ונטל ממנו כסף שהושג בעבודה קשה ומפרכת. צריך מידה רבה של אטימות לב על מנת לגזול את כספם הדל של עובדים זרים, הנמצאים בארץ זרה, הרחק ממשפחותיהם, וחוסכים פרוטה לפרוטה, על מנת לשלוח את שכרם למקום מוצאם, שם חיים בני המשפחה בדלות ובעוני. מן הפרטים שנמסרו על ידי המתלוננת וחברה, קומאר, ניתן היה להתרשם כיצד חיים הם מן היד אל הפה, ושולחים את רוב שכרם לחו"ל. את הכסף שדרש המערער לוותה המתלוננת מחברה, וחבריה השיגוהו אף הם ממקורות שונים. אין צורך בדמיון עשיר על מנת לשער מה רב השבר משהתברר למתלוננת ולחבריה שכספם נגזל מהם. עוד יש לומר, כי ניצול מצוקתו של עובד זר חמורה פי כמה, שהרי החוטא כלפיו יוצא ודאי מנקודת הנחה שהלה לא ימהר להתלונן במשטרה, בארץ שאין הוא חש בה כבן בית. גזר הדין צריך לשקף את החומרה המיוחדת שבמעשה הגזלה, ולהעביר מסר לנפגעי עבירה פוטנציאליים מקרב אוכלוסיה פגיעה זו, כי רשויות אכיפת החוק תעמודנה לימינם.