מוחמד מצאלחה נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה בחדרה, (להלן – "בימ"ש השלום"), אשר ניתנה ביום 29.8.11, על ידי השופט ג. קרזבום בתיק תת"ע 2888-06-11, ( להלן – "התיק העיקרי").

בימ"ש השלום דחה את בקשת המערער לבטל את פסק הדין שניתן בתיק העיקרי. פסק הדין ניתן ביום 5.7.11 בהעדר המערער. בימ"שהשלום קבע בהחלטתו כי המערער זומן כדין, אך הוא לא דרש את הזימון וכי בבקשתו לא פירט מדוע יגרם לו עיוות דין, היה ופסקהדין ישאר על כנו.

על החלטה זו, מופנה הערעור שבפני.

המערער הובא לדין בתיק העיקרי בבימ"ש השלום בגין עבירה של עקיפה בצומת בניגוד לתקנה 47 (ה) (1) לתקנות התעבורה - תשכ"א-1961, ( להלן – " התקנות"). העבירה בוצעה ביום 28.12.10 בשעה 08:00 בצומת להבות חביבה- הרואה שב כביש 58.

המערער נידון בהעדרו לתשלום קנס בסך של 500 ₪.

המערער טוען כי הוא ביקש להישפט וכי מעולם לא קיבל זימון לדיון. ביחד עם דו"ח ברירת המשפט דנן נרשם נגדו דו"ח ברירת משפט נוסף בגין חציית קו לבן במהלך אותה נסיעה, שגם לגביו ביקש להישפט.

המערע טען כי בא כוחו שלח את הבקשה להישפט, אך הזימון לא נשלח אליו. המערער סטודנט לסיעוד הלומד במוסד אקדאמי בירדן. לטענתו, הוא לא ביצע את העבירות המיוחסות לו ולכן יש ליתן לו את יומו בבימ"ש. עוד נטען כי הואיל ומדובר בשני דו"חות שנרשמו בהפרש זמן קצר, קיים סיכוי סביר שאחד הדו"חות יבוטל או שיצורף ובדרך זו יוטל עליו עונש אחד.

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, הואיל והמערער זומן כדין, לא דרש את הזימון. יוער שגם בהקשר להליך השני המערער זומן כדין, לא דרש את הזימון ונידון בהעדר. אין בפיו של המערער כל הסבר או הצדק סביר לאי התייצבותו . זאת ועוד, אין ממש בטענה שקיים חשש לעיוות דין וכי רצונו של המערער לצרף אחד הדו"חות לשני, אינה מקימה עילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר.

לאחר שעיינתי בפסק הדין שניתן בהעדר, בהחלטת בימ"ש השלום הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, בהודעת הערעור, בתצהיר המערער, באישורי המסירה שלא נדרשו ושמעתי את הצדדים, מחליט אני לדחות את הערער.

המערער זומן כדין ובהתאם למצוות תקנה 44 (א) לתקנות, הזימון לא נדרש ולכן היה רשאי בימ"ש השלום לדון אותו בהעדר. אין למערער כל הסבר או הצדק סביר להיעדרותו מן הדיון.

כמו כן, עיון בנספחי הודעת הערער מראה כי הזימון לא נדרש וכי אם יש למערער על מי להלין, בראש ובראשונה היה עליו להלין על עצמו.

לא שוכנעתי כי יש למערער טענת הגנה ראויה והולמת שמצדיקה בירור וכי חסימת דרכו מלהביאה עלולה להביא לעיוות דין ממשי. לא די בכך שהמערער טוען כי הוא אינו מודה בעבירות שיוחסו לו, וכי ראוי שיציג את טענותיו העובדתיות והמשפטיות לשם הנחת תשתית נכונה לטענה כי קיים חשש ממשי לעיות דין.

אכן צודקת המשיבה בטענתה כי אין ברצונו של המערער לבקש לצרף תיק אחד לשני כדי לבסס בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר.

לעניין העילות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03), רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03), רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10).

בנסיבות הנ"ל ומשלא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בימ"ש השלום ובפסק דינו בתיק העיקרי אני מחליט לדחות את הערעור.

על המערער לשלם את הקנס בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח לצדדים עותק פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ‏יום שישי י"ד חשון תשע"ב, 11 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: